לאחרונה נחשפתי למצגות ממקור ראשון של תוכניות הפיתוח של מיקרוסופט, אפל, אינטל ו-AMD לשנתיים הקרובות ונראה לי כי אפשר להבחין בחילוף תפקידים בזוגות. בזוג אפל-מיקרוסופט זו דווקא אפל שמתמקדת בשיפורים הדרגתיים - אך קונקרטיים בטווח הקצר - בעוד מיקרוסופט חושבת על אסטרטגיה רדיקלית לעתיד הרחוק יותר. ובזוג אינטל-AMD דווקא אינטל לוקחת סיכונים עם ארכיטקטורת 64 סיביות חדשניות, בעוד AMD הולכת על בטוח, כלומר על הרחבת הטווח של ארכיטקטורת X86 (או IA-32 בטרמינולוגיה של אינטל), בלי לנתק את התאימות לאחור.
סטיב ג'ובס בא לניו-יורק להציג את Mac OS X 10.2, שכונתה יגואר (Jaguar) בזמן הפיתוח, ולמרות אהבתו לדרמה הוא הציג את הגרסה החדשה כהמשך לקודמות לה ולא מהפכה.
מערכת ההפעלה החדשה משפרת כמה מתכונות היסוד של סביבת המקינטוש וכוללת כמה יישומים שימושיים וטכנולוגיות בעלות פוטנציאל, בהם ספר כתובות ויומן אישי, מסנן דואר-זבל, סוג חדש של קלסרים "קופצים" וטכנולוגיה בשם רנדה-וו (מבטא צרפתי, בבקשה), ליצירת רשתות מהירה, כולל זיהוי אוטומטי של כל המכשירים המחוברים לרשת. המערכת כבר נכנסה לשלב השיווק, אך אינה "הפצצה" שג'ובס הבטיח לפני חצי שנה. כשנלחמים על הקיום גם בעלי חזון נעשים פתאום למנהלים מציאותיים.
גייטס מגדיר את העתיד
לעומת זאת, ביל גייטס היה הרבה יותר חופשי לעסוק בהגדרת העתיד, אחרי שהפך ל"ארכיטקט התוכנה הראשי" במיקרוסופט והשאיר את מלחמת היומיום השאיר לסטיב באלמר. ביל עדכן אותנו על מצב אסטרטגיית ה-NET. ולא התבייש להצביע גם על הבעיות.
מיקרוסופט עוד לא הצליחה להבהיר לכל המשתמשים למה בדיוק היא מתכוונת עם NET. ולכן הרשו לי להציע את ההגדרה הבאה: "תוכנה לחיבור בין משאבי מידע, אנשים, מערכות ומכשירים". נשמע כללי מאוד, אך זה מהות המסר אחרי שמקלפים את הפרטים הטכניים - כמו XML ו-SOAP. כמה טכנולוגיות מהותיות למימוש מודל שירותי ה-Web בגירסה של מיקרוסופט הן מנגנון יחסי האמון בין מערכות, שנקרא TrustBridge, ומנגנון ניהול המידע Yukon. זה האחרון אמור לאחד את הניהול של כל משאבי האחסון, על הדיסק במחשב האישי, בשרתי SQL, באתרי Web ובקובצי דואר אלקטרוני. יישום מלא של הטכנולוגיות האלה בסביבת העבודה צפוי רק בדור הבא של מערכת ההפעלה Windows, שמכונה בשלב זה Longhorn, ויושק במהלך 2005.
אינטל מתמידה עם האיטניום
אינטל מצידה, ממשיכה בעקשנות לדחוף גרסה חדשה של איטניום לשוק, שלא התלהב מהגרסה הראשונה, ואף להתחייב למפת דרכים ארוכת טווח בכיוון הזה. איטניום-2 יצא לאחרונה לשוק, כאשר HP היתה החברה היחידה שהחלה לספק תחנות עבודה המבוססות עליו. כל שאר היצרנים יושבים על הגדר.
למרות שאיטניום מסוגל להריץ יישומי IA-32, הוא עושה זאת פחות טוב מסלרון זול ולכן ההצדקה להגירה צריכה לבוא מיישומי 64 סיביות אטרקטיביים. אלה יגיעו מתוכנות תשתית ארגוניות, כמו מסדי נתונים גדולים, ומתחנות עבודה של הקצה העליון, למשל, אנימציה של סרטים הוליוודיים. הבעיה היא, שבתחומים האלה המומנטום של מערכות קיימות הוא עצום וקשה לשכנע את מנהלי מערכות המידע להגר לסביבה חדשה.
אבל אינטל לא נרתעת מהאתגר, משום שלטווח הארוך ברור כי ארכיטקטורת IA-32 מיצתה את עצמה. זו רק שאלה של זמן עד שגם יישומים קונונציונליים יותר, שכיום מסתפקים בפקודות ובטווח המיעון של 32 סיביות, יגיעו למבוי סתום. ואז החלופות הן שתיים: להוסיף טלאי של הרחבות 64 סיביות למעבדים הקיימים - כפי ש-386 הוסיף פקודות 32 סיביות למערכת קיימת של 16 סיביות - או להתחיל על דף חלק. הרבה משקיפים מצטרפים לאינטל בהערכה, שכבר מזמן היה צריך לפרוץ את מגבלות ארכיטקטורת ה-CISC המסורתית שלה. אבל לא תמצאו ביניהם את אנשי AMD.
AMD שומרת על תאימות
בהיפוך תפקידים מעניין, דווקא AMD מתכוונת לשמור על תאימות לאחור מלאה כאשר מעבד Opteron שלה יצא לשוק בשנה הבאה. פקודות 64 סיביות חדשות ירחיבו את טווח המיעון ואף יאיצו פעולות מסוימות, אך ביסודו של המעבד זה יהיה מנוע x86 עם טורבו. לאור ההיסוסים של הרבה לקוחות בקשר להגירה ל-64 סיביות, לאסטרטגיה הזאת סיכויי הצלחה טובים בטווח הקצר. טובים כל-כך, שיש רבים המצפים מאינטל לחקות את הדוגמה של AMD בדור הבא של הפנטיום. אבל ברור שבעימות הזה דווקא AMD, שיש לה פחות מה להפסיד, רצה במסלול השמרני בעוד אינטל לוקחת סיכונים. בכל מקרה, השנתיים הקרובות תהיינה טעונות מתח תחרותי בין הגישות השמרניות והאוונגרד הרדיקלי.