מנסים להפחיד אתכם

מדיניות ההפחדות, המופעלת בשיטתיות כלפי תיירים, הפכה לחלק מקונספירציה כלל עולמית. שותפים לה גם מדריכי הטיולים ומטיילים ש"חוזרים מהתופת חיים". נשים זוכות לטיפול מיוחד. כדאי לקחת את זה בפרופורציה

"נניח שאתם הולכים ברחוב בלימה ופתאום מרגישים כיצד טיפה נושרת מן השמים ישר על המצח שלכם, ומשם היא זוחלת מטה במורד הלחי - דבר ראשון תדחפו את הידיים לתוך הכיסים" כך הסביר לנו אבי, חבר טוב, ערב הנסיעה לדרום אמריקה, והמשיך: "סביר להניח שמדובר כאן בפרויקט של שיתוף פעולה. אחד יורק עליכם מלמעלה, ובזמן שאתם מנגבים את המוכטה, החבר שלו מזדרז לכייס אתכם מאחור".

אנחנו, טיילים מנוסים וטיפוסים רגועים יחסית, ארגנו, ממש ברגע האחרון, גדר תיל. חתכנו מלבנים והצמדנו אותם לתחתית תיק היום, מבפנים. ככה, חשבנו, כשיבואו החוליגנים ויחתכו לנו את התיק עם סכין גילוח כל התכולה תישאר לכודה מבפנים. אחרי יומיים בפרו השלכנו את גדרות התיל לאשפה.

נדמה שמדיניות ההפחדות, המופעלת בשיטתיות כלפי תיירים, הפכה לחלק מקונספירציה כלל עולמית. שותפים לה בראש וראשונה מדריכי הטיולים. במדריך הלונלי פלנט למרכז אסיה נכתב תחת הכותרת הדרמטית: 'מקומות מהם יש להימנע' כי "מסיתים אוגורים (Uyghur - שמו של העם המקומי, היושב במערב סין) הפציצו אוטובוסים במספר מקומות ב- Xinjiang, אם כי הפצצות האלו אינן מכוונות כלפי זרים ומעולם איש לא נפגע בעטיים". חבל שהטרוריסטים שלנו לא לומדים משהו מבני העם האוגורי, לפוצץ אוטובוסים מבלי לפגוע באנשים – ממש גן עדן למטיילים ישראלים.

אנחנו שוטטנו ב-Xinjiang, המחוז המערבי של סין, למעלה מחודש ימים ואני רוצה להבטיח לכם שמדובר במקום שלו מעין כמוהו ובאנשים הנחמדים ביותר שפגשתי בכל סין.

לקונספירציה שותפים גם מטיילים שהיו שם וחזרו מן התופת בחיים. את כל הסיפורים כולם שמענו. איך שדדו בחור ישראלי בברילוצ'ה, עיר קסומה בארגנטינה, בעודו עומד בתא טלפון ציבורי ומשוחח עם אימו. איך סלקו לבריטית נחמדה את תיק היום שלה, במסעדה בלה-פאז, בוליביה, כאשר זה היה תלוי על מסעד הכסא עליו ישבה. אפילו אנחנו סלקנו לא פעם ולא פעמיים ידיים חצופות שזחלו להן בטבעיות לתוך הכיסים שלנו, בשווקים של פרו, או בסלבדור, בזמן הקרנבל.

איש עסקים קנדי שפגשנו בתור לויזה, בשגרירות הקזחית בסין, המליץ לנו לערום את הכסף שלנו בחבילות קטנות של שטרות לא מסומנים, לקשור כל חבילה בגומי ולהצמיד לכל אחת "צטלה" קטן המציין את מספר השטרות והסכום הכולל, למקרה שמשטרת הגבולות תגלה עניין. הקנדי, שכבר שנים נכנס ויוצא בקזחסטן כבשלו, הסביר לנו גם על השוחד הבלתי נמנע שכדאי להכין מראש לקראת מעבר הגבול, ועל השוטרים שעוצרים אותך ברחוב באלמאתה ומבקשים ליטול ממך בכל מחיר את דרכונך. לימים, כשחצינו את הגבול בגופינו, היינו המומים מהיחס האדיב שקבלנו, מן העדיפות שנתנה לנו בתור ומהחיבה שגילו העובדים המקומיים למוצאנו.

גם המקומיים לוקחים חלק במדיניות הפחדות. למשל, נהגי המוניות בבואנוס איירס שהזהירו אותנו מלקחת עימנו מצלמה, אפילו תיק פשוט או מטריה למשחק הכדורגל במגרש המקומי של בוקה. באמת הלכנו למשחק בין סן לורנסו לבוקה בלי מצלמה, ועד היום אנחנו מצטערים על כך.

 

כאשר הפחידו אותנו - פחדנו

 

נשים, בעיקר אלו שמטיילות לבד, זוכות לטיפול מיוחד מצד המפחידים. הלונלי פלנט מציע לנשים לענוד טבעת נישואין מזויפת או לשאת משרוקית על הצוואר, למקרה שתקלענה לצרה ותרצינה לשרוק לעזרה. זה נכון שגם אנחנו, סיפרנו שאנחנו נשואים, כדת משה, כבר שנים... כאשר פקיסטנים משופמים תבעו לדעת מה טיב היחסים בינינו. את הפקיסטנים פגשנו על האוטובוס הנוסע מקשגר (סין) לגבול הפקיסטני ובחרנו לשמור איתם על יחסים טובים . אבל משרוקית?

שותפים אחרים הם כמובן אמצעי התקשורת המדווחים בריש גלי על הפגנות אלימות בבואנוס איירס או משרד החוץ שקורא לישראלים לעזוב את הודו לאלתר, בשל מתיחות בגבול הצפוני.

כאשר בחרנו אנו לסיים את הטיול הגדול שלנו בבואנוס איירס, ולבלות בה בנעימים במשך חמישה שבועות, עשינו זאת בדעה צלולה ומפוקחת ולמרות כל האזהרות. בואנוס איירס התגלתה כגן עדן לתיירים, ריקה וזולה להדהים. באחד הערבים התקיימה אחת מאותן הפגנות שהתקשורת נוהגת להזהיר מפניהן. בחרנו ללכת להפגנה ולשפוט בעצמנו ולהפתעתנו גילינו הפנינג לא קטן, משהו בסגנון תהלוכה ממוצעת של יום הגאווה בישראל.

בהודו לא היינו, אבל פגשנו מטיילים שהיו. הם כמובן הסבירו כי השמועות מוגזמות, כי הודו מדינה גדולה ואפשר למשל לשהות בדרומה בשעה שהגבול הצפוני מתחמם על אש קטנה. הם הדגישו כי אין צורך להיכנס לפאניקה רק בגלל שמשרד החוץ הישראלי מזהיר, ומוטב להמתין ולראות כיצד הדברים מתפתחים. איזה רעיון נבון ואחראי.

ובכן, אני לא באה לטעון שכל המפחידים מגזימים או חלילה טועים. אין לזלזל בעיני בכללי זהירות בסיסיים. אולם יש לקחת את האזהרות בפרופורציה.

עד מהרה, שמנו לב כי כאשר הפחידו אותנו – פחדנו. הסתובבנו בחוסר נוחות ברחובות, היינו עצבנים. בצער הקשבנו לבחור איטלקי שפגשנו בסלבדור (ברזיל) אשר הציע לנו לצבוע את השיער לשחור, כדי שלא נבלוט בשטח. אבל כששלטנו על מינון ההפחדות והתייחסנו אליהם בערבון מוגבל איכות הטיול שלנו השתפרה לעין הכר. הרגשנו בטוחים יותר ושידרנו זאת גם החוצה.