בימי שלטונה של תנועת העבודה, אנשיה עיצבו גם את השפה. בימים ההם היו כאן "משקיסטים", שעכשיו הוחלפו ב"אישי משק וכלכלה". ההבדל במינוח אינו כל המפריד בין אלה לאלה. ה"משקיסטים" היו גזבר הקיבוץ, מזכיר הקואופרטיב, מנהל "המשביר המרכזי" ואף שר האוצר, בעל החולצה פעורת הצווארון. כאשר רצו ההולכים בגדולות לגנותם, קראו למעשיהם "בוכהלטריה", מפני שהיידיש מגחיכה והעברית מרוממת. לא במקרה היו רוב ה"משקיסטים" הבולטים "יונים" פוליטיות. כך לוי אשכול, פנחס ספיר, יהושע רבינוביץ' ודוד הורביץ. בעזרת עפרונותיהם שהושחזו במחדד, הם חישבו את מחיר הגשמתם של החזונות הפוליטיים המפעימים, וחששו פן לא נוכל לשלם בעדם.
"אישי המשק והכלכלה", 40 המופלאים שנקראו לדבר על ליבם של הפוליטיקאים לבל יפרקו את הקואליציה, הם אנשים שונים. הם אינם מכהנים מכוחו של "צו התנועה" ולא "החברים" שיגרו אותם למשרותיהם. הם עשירים העושים לביתם. ואם כי אין להטיל ספק בכנות כוונותיהם יש להזכיר כי איש מהם אינו מייצג בהוויית חייו את המעמד הבינוני השחוק ואת הפרולטריון העני. לגבי דידם של איל הבנקאות, איל התעשייה ואיל הבנייה, הבריות הם "עובדים" ו"לקוחות". סבלם אינו סבלם. ממילא הם מנתקים את ה"כלכלי" מן ה"חברתי" ו"הפוליטי" וסבורים כי אפשר להפריד את הדיון ב"קצב הצמיחה" וב"דירוג האשראי" מן הדיון בחלוקת ההכנסות ובמדיניות החוץ והביטחון. יעקב נאמן ("ימין") ורם כספי ("שמאל"), שני משפטני הצמרת שאף הם זימנו את עצמם למשימת תיווך, הם בשר מבשרה של חבורת "אישי המשק והכלכלה". הללו חושבים כלכלה והללו חושבים מילים, כביכול יש בכוחה של חכמת הניסוח המשפטי, שעיקרה פרישת ערפילי מילים, לגשר על פני מחלוקות עמוקות.
ואמנם, תכופות אפשר. הערפל שורר כאשר משבר בטחוני מוחק את הפערים, אבל הוא מתפוגג בחלוף שיאו. אצלנו קרה הדבר אחרי שהצטננה הבהלה מפני מתקפת הטרור הפלסטיני והראש התפנה לשאלה העקשנית על חיי היהודים והפלסטינים בא"י. הפוליטולוגים ירימו גבה: הם מלגלגים על השקפות-עולמם המוצהרות של הפוליטיקאים ותולים את כל מהלכיהם ביצר השלטון המפעפע בהם. נכון שמאחורי המליצות על אידיאולוגיה מדריכה מסתתרת האמת על אנוכיותם של המנהיגים, אבל מאחורי השקר והאמת יש עוד אמת: למרות הכל יש חשיבות להשקפת העולם. קשה להבחין בה במקום שבו עומדים אריק ופואד ויש לאתר בקצוות: באגף הימני של "הליכוד" ובאגף השמאלי של "העבודה". שם נמצאים כורי ההשפעה שבסופו של דבר מניעים את ההיסטוריה.
וההבדלים ברורים ועמוקים. אי הכרעה בין הקטבים היא הגרועה שבהחלטות. מצד אחד עומד ציבור הדוגל בהשתלטות על נחלות הפלסטינים ובמדינה אחת שתפרוש את שלטונה, למעשה או גם להלכה, על כל המרחב שמהים לירדן, ומצד אחר ניצב ציבור החותך להיפרדות מהירה. מצד אחד שרוי ציבור המאמין כי נצח ישראל לא ישקר, ומצד אחר – ציבור החושש כי הנצח הזה מתקצר במהירות רבה. הראשונים נכונים למקסם את כוחה הצבאי של ישראל והאחרונים בטוחים שהשימוש בכוח הזרוע לבדו יוריד את ישראל תהומה. פשרה בין אלה לאלה היא סוג של משיחיות שקר.