לפעמים קשה לדעת אם השלטון עושה דברים מתוך איוולת או מתוך כוונה רעה. נדמה לי שבנושא חקירת ההפגנות ביישובים הערביים, ומותם של 13 אזרחים ערבים-ישראלים במהלכן, אי אפשר לומר שהממשלה לא יודעת את משמעות מעשיה. לפיכך, אין אלא להסיק שהיא הולכת אל הפיצוץ הבא, הבלתי נמנע, עם ערביי ישראל בעיניים פקוחות ומתוך כוונה תחילה.
תקציר, למי ששכח במהלך השבועות האחרונים: במהלך ההפגנות האלימות ביישובים הערבים נהרגו, כאמור, 13 אזרחים. מאות נפצעו, עשרות מהם קשה. המשטרה טענה להגנה עצמית, ולצורך לפתוח מחדש צירים מרכזיים במדינת ישראל, שנותקו על ידי המפגינים. היו טענות גם על הפעלה על ידי הרשות הפלסטינית, ולהסתה של חברי הכנסת הערבים. כל אחד מהדברים האלה בפני עצמו מצריך חקירה נרחבת ורצינית. כשהם באים יחד, הם מרכיבים אירוע רב-משמעות במערכת היחסים שבין יהודים וערבים, אזרחים ושלטון במדינת ישראל.
כמה ימים לאחר שהחלו ההפגנות נפגש ראש הממשלה עם חברי ועדת המעקב של היישובים הערבים. למרות שבתחילה תבעו ראשי ועדת המעקב להקים ועדת חקירה ממלכתית, הסכימו לבסוף להצעת ברק להקים ועדת בירור. מההחלטה ועד להקמתה בפועל של הוועדה עברו לא פחות משלושה שבועות, שבהם יעצו רבים וטובים לראש הממשלה להקים את הוועדה, כאות של רצון טוב ועניין. לברק, כרגיל, לא בער.
אלא שבינתיים התרחשו המאורעות בנצרת: מאות יהודים ירדו מנצרת עילית במטרה להתפרע בתוך העיר הערבית. המשטרה התערבה, לכאורה כדי להרגיע, ובמהלך ההרגעה נהרגו שני ערבים מאש חיה. ראש ועדת המעקב, מוחמד זיידאן, ניצל בנס מאש השוטרים. לאחר האירוע הזה כבר לא הסתפקו הערבים בוועדת בירור: הם רוצים ועדת חקירה ממלכתית, ועכשיו.
השבוע החלה ועדת הבירור בעבודתה. ההרכב שלה הוא בדיחה: ערבי אחד וארבעה יהודים, ביניהם הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. אם מישהו חושב שמסקנותיה של ועדה שכזו - ללא סמכויות משפטיות, שבין חבריה רב-אלוף במיל., ולאזרחים הערבים שספגו 13 הרוגים יש בה נציג אחד מתוך חמישה - יתקבלו על דעתו של איזשהו אזרח ערבי, אוהב ציון ככל שיהיה, הוא משלה את עצמו. אם מישהו חושב שוועדה שכזו, בהרכב כזה, יש בה כדי לתת תשובה לאירוע בסדר גודל כזה, הוא לא ממש חושב.
אני לא חסיד גדול של הדרך, שבה אנחנו מטילים כל דבר אל פתחה של מערכת המשפט. אבל במקרה הזה אין ברירה: הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, בעלת סמכויות שיפוטיות, היא גם מן ההכרח וגם מן הצדק. כל דבר אחר לא רק שלא יתקבל על דעתו של הציבור הערבי; הוא גם לא יכול להתקבל על דעתו של כל אדם שמאמין בצדק ובערכים אזרחיים.