תביא חיבוק

התסריט של "כנפיים שבורות" נראה כמלאכתו של תלמיד שקדן. שמוליק דובדבני מתנגד

לו היה ניר ברגמן, תסריטאי ובמאי "כנפיים שבורות", צופה בסצינה שבה אם ובתה המתבגרת-מתנכרת מנסות להתניע את המכונית המשפחתית המקרטעת, סמל למערכת היחסים הרעועה בין השתיים, מופיעה בסרטו של אחר – היה ודאי ממלא פיו שחוק. אבל הסצינה הקצרה והדי-מעצבנת הזו דווקא פותחת ואף כמעט-חותמת את סרטו שלו עצמו, וההתייחסות אליה בראשית הדברים כאן אינה בגדר עוד היטפלות קטנונית של מבקר סרטים זועף. זאת משום שהסצינה הנ"ל נבחרה באופן אקראי מתוך מצבור של אירועים ופרטים סימליים המבליטים את עיסוקו של הסרט במוות ולידה מחדש, וכמו נבזקו על הדרמה המשפחתית הצנועה הזו במינון לא עדין במיוחד.

רוצה לומר, תסריט אינו הצד החזק של "כנפיים שבורות". הוא נראה יותר כמו מלאכתו של תלמיד שקדן המבקש למלא אחר ציפיות מוריו, כאילו נכתב על פי מדריך, ואין בו על כן שמץ של נועזות או חריגה מהתלם שניתן היה לצפות להם מבמאי צעיר בראשית דרכו. כל דמעה כאן שקולה, כל חיוך מחושב, והתוצאה, שאמנם ראויה להערכה בזכות המיומנות הטכנית שבה היא כתובה, מעוררת באותה מידה התנגדות משום שמרנותה. "כנפיים שבורות", במילים אחרות, הוא לא יותר מדרמת טלויזיה עשויה היטב, שאלמלא הופקה בארץ ספק אם היתה זוכה לחיבוק חם כל כך מצד הביקורת המקומית.

 

סופת קרח, ישראל 2002

 

כפי שכבר ידוע לכל, זהו סיפורה של משפחה חיפאית שאינה מתפקדת. אבי המשפחה מת בתאונה משונה, והאם (אורלי זילברשץ בנאי המרגשת) היא אחות מיילדת קשת יום המטופלת בארבעה ילדים, שהבכורה שבהם (מאיה מרון) נאלצת למלא את מקום אמה בהשגחה על אחיה, ובמקביל מנסה להבקיע את דרכה בסצינת הרוק הלוקלית, ואחד אחר (ניתאי גבירץ) הוא פה קריקטורה של מתבגר טיפוסי שמעביר את שעותיו בשיטוט בכרמלית עוטה תחפושת עכבר. אח נוסף (דניאל מגון) הוא ילד שחבריו בבית הספר מתעללים בו, ועל כן הוא מעמיד עצמו במבחני אומץ המתועדים על ידו במצלמת הוידיאו המשפחתית. דמות זו עמדה במרכז "סוסי ים", סרט קצר רגיש כזה, שיצר ברגמן בעודו סטודנט בבית הספר לקולנוע בירושלים, ואשר עליו מבוסס "כנפיים שבורות".

כבר ראיתם פעם את הסרט הזה. קראו לו אז "סופת קרח". אלא שכאן מדובר בגירסה מקומית, משלנו, נטולת יומרות, ובכך אולי מעלתו העיקרית של הסרט, שמבכר להשאר בגבולות הדרמה המשפחתית המצומצמת, ואינו חותר לקפוץ לגבהים. גם הבחירה בחיפה – שמצטלמת כאן להפליא בידיו האמונות של ולנטין בלונוגוב – כאתר ההתרחשות הכמעט-בלעדי מבטאת מגמה מבורכת הפוקדת בשנים האחרונות את הקולנוע הישראלי, שמכיר בהדרגה בקיומם של חיים גם מחוץ לגבולות המרכז התל אביבי.

ועל אף פגמיו מייצג "כנפיים שבורות" איזו כמיהה לזרם מרכזי בקולנוע הישראלי. כלומר, לא אותם סרטים שנהנים – וגם, לא תמיד – מחסדי הביקורת, אך נחזים על ידי אלפים בודדים של צופים, ושכמותם הופקו כאן ממש עד לאחרונה. עד ל"חתונה מאוחרת" מהשנה שעברה, זאת אומרת. הסרט, כמו קודמו הגרוזי-ישראלי אומר שאפשר גם אחרת: קולנוע עממי – והסרט הוא קודם כל מלודרמה סוחטת דמעות – שאינו מעליב את האינטלקט, שלא מגביל עצמו לקהל יעד כזה או אחר, איכותי וקומוניקטיבי כאחד, ומתנהל בבטחה בתוך המציאות הישראלית. ואולי זו הבשורה הגדולה של "כנפיים שבורות".