גבר פוגש מחדש בחברתו לשעבר. הוא עדיין מאוהב בה. היא נשואה לאחר ויש להם ילד, אבל גם היא עוד אוהבת את החבר לשעבר. במשך תקופה קצרה השניים מקיימים יחסי ניאוף, אלא שהאשה הרצינית והעצובה מתייחסת ברצינות לא רק לאהבה אלא גם לאלוהים, לעבודתה, לבעלה ולבנה, ואיננה מסוגלת לתחזק את השקר. זהו פחות או יותר תקציר העלילה של "מוזיקה שקולה". כיוון שהעלילה הזאת נכתבה כבר אלפי פעמים, ומתגלגלת במציאות הלא-ספרותית עד לעייפה, עולה השאלה מדוע לספר את ההשתלשלות הבאנלית הזאת פעם נוספת. הצידוק היחיד טמון ב"איך", איך מספרים, וויקראם סת פשוט עושה את זה בצורה נפלאה.
מייקל הולם, המספר, מוזיקאי דכאוני, לא "רגיש" ולא "מודע", אוהב כפי שרק מייקל הולם יכול לאהוב. יותר מזה: כפי שמייקל הולם יכול לאהוב רק את ג'וליה הפגועה, והאהבה המסוימת הזאת, עדיין לא קרתה מעולם: כלומר, היא לא התרחשה כלל עד שויקראם סת יצר אותה.
מייקל מנגן כינור שני ברביעית מיתרים, ג'וליה מנגנת פסנתר, ולמוזיקה יש תפקיד חשוב ברומן שביניהם כמו גם ברומן המונח לפני הקורא. יש משהו מלחיץ בסיפורים המניחים שלקורא יש ידע נרחב בתחום התמחות ספציפי, ובהיותי בורה למדי במוזיקה קלאסית, בהתחלה בהחלט נלחצתי. האם בטהובן באמת עיבד שלישיה בדו מינור לפיאנופורטה, כינור וצ'לו? ומכיוון שאינני יודעת אם מדובר בהמצאה, אולי חומק ממני איזה רמז חשוב? אילו משמעויות של הסיפור מחמיץ הקורא שאיננו מכיר או זוכר כל יצירה מוסיקלית שהמספר מנגן? לקח לי כמה עשרות עמודים לתפוס שכל השאלות האלה לא חשובות בכלל, משום שברומן המצוין הזה מוזיקה היא מוזיקה, ולא מטפורה או רמז. בטח לא מטפורה ליחסים ולאהבה.
מייקל שקוע בעבודתו המוזיקלית, ג'וליה שקועה בעבודתה, מוזיקה עומדת במרכז החיים של שניהם, ואי אפשר שמקצוענים כמותם יתייחסו אליה כאל אמצעי או כאל כלי ספרותי. כמו שאיכר לא יראה בכותנה הנובטת "סמל לחיים הנובטים" ובמזיקים שאוכלים אותה "סמל למוות המכרסם בכולנו". וכך, כשמייקל עומד לאבד את הכינור היקר שהושאל לו ושעליו ניגן כל חייו המקצועיים, האובדן הצפוי הוא ייאוש כשלעצמו, ובשום אופן לא סמל לאובדן האהובה ולאובדן קשרי אנוש אחרים.
שיעור בקונקרטיות
יש בספר תיאורים ארוכים ומעניינים של חזרות ושל ויכוחים בין מבצעים, והתיאורים האלה הם בדיוק מה שהם: תיאורים מקצועיים של עבודה מקצועית תובענית.
"מוזיקה שקולה" הוא שיעור מצויין בקונקרטיות - שיעור שנחוץ ללא מעט סופרים- וסת מצליח לעשות את זה בלי להלאות ובלי להיות אובססיבי. אפילו ונציה שאליה הוא שולח את האוהבים, היא מקום מדויק. ונציה ברומן הזה לא עונה על שום ציפיות סמליות שיש לקורא מהעיר הזאת.
רק על-ידי עבודה מדוייקת, אפשר להביא את מייקל שמאזין לג'וליה המנגנת, ואת הקורא של הרומן, לחוויה המבוקשת, ומי שמתעקש יכול לקרוא לזה התעלות: "גשם מתחיל לרדת. הוא מכה בצוהר התקרה במלמול חרישי. אחרי הקונטרפונקטוס האחד-עשר יש הפסקה. עכשיו יבוא התוהו ובוהו….מוזיקה, מוזיקה כזאת היא מתנה מספקת. למה לבקש אושר; למה לקוות לא להצטער? די בכך שמתמזל המזל, לחיות מיום ליום ולשמוע מוזיקה כזו – לא יותר מדי, כי הנפש לא תוכל להכילה – מזמן לזמן."
אהבתי את "שידוך הולם", הרומן הקודם של הסופר, וכשסיימתי את מאות העמודים הנינוחים והפנורמיים שלו, הייתי מוכנה לכתוב לויקראם סת ולבקש המשך. מעטים הסופרים שאינם מתפתים לכתוב אותו סיפור פעמיים, ולשחזר הצלחה. אבל ויקראם סת לא כתב המשך ולא שיחזר הצלחה. "מוזיקה שקולה", הכתוב בגוף ראשון ובלשון הווה בהולה, הוא ספר שונה לגמרי.
רק בעל מלאכה מעולה יכול להמציא לנו חוויות שונות כל כך ומהנות כל כך.
מוזיקה שקולה; ויקראם סת; מאנגלית: דפנה לוי; זמורה ביתן מוציאים לאור; 468 ע"מ
אריאנה מלמד על "מוזיקה שקולה" - ראה כתבות נוספות