רכס האזנגטה למפונקים

המחיר היה יקר פי ארבע ממה שתרמילאי ישראלי מוכן לשלם, הפמליה כללה ארבעה מלווים - כולל שף מקצועי - ושישה סוסים, ואביב תפס מחלת גבהים איומה. היה נפלא

מרחק שבע שעות נסיעה מן העיר קוסקו (פרו) מזדקר אל על רכס האזנגטה. שרשרת הרים מושלגים המתנשאת לגובה של חמישה, שישה ק"מ. רכס האזנגטה מסומן כאתר חובה במסלול התרמילאות הישראלי. כמעט ולא תפגשו שם בני לאומים אחרים, במיוחד לא בסוף העונה כאשר הטמפרטורות מתחילות לרדת אל מתחת לאפס.

ובפרו הרי צריך פרופיל גבוה במיוחד, נקי מסעיפים, כדי לצאת לטרק באופן עצמאי. מפות עדכניות של השטח לא תמיד בנמצא, תנאי השטח קשים ומוטב להיצמד למדריך מקומי ומנוסה. כך, בכל אופן, אומרת מורשת התרמילאים הישראלים. מסיבה זו, מוצא את עצמו הטייל המזדמן, נע מסוכנות נסיעות אחת לאחרת, בניסיון נואש להבין מה מקור ההבדלים הנקובים בעלות הטיולים, למי יש סוסים משוגעים, מי מחלק "ארוחות צהרים של ציפורים" ועם מי, בסופו של דבר, הכי בטוח לצאת לדרך.

לאחר שהעברנו, גם אנחנו, שבוע ימים בחיטוט רגליים מ'הבית של פיסטוק' (הוסטל וסוכנות נסיעות לישראלים) ל'חואן השרלטן', ומשם לסוכנות הכי זולה בעיר, בחרנו, בהשראתו של תלי, חברינו הבוגר (טוב, צריך להפיל את זה על מישהו), באלטרנטיבה יקרה פי ארבע. התנהגות בלתי ישראלית, כמו גם, בלתי תרמילאית בעליל. בתמורה לכספינו יצאנו למסע ברוב פאר והדר, כאילו מדובר היה באיזה מסע ניצחון של הכובשים הספרדים ברחבי פרו.

היינו שלושה תרמילאים מפונקים, תלי, אביב ואנוכי - התלוותה אלינו פמליה מכובדת שכללה ארבעה מלווים ושישה סוסים. לא פחות ולא יותר. בראש צעד המדריך אלפונסו, מטובי המדריכים, אשר דיבר אנגלית לא רעה בכלל. ללא מפות, ללא GPS הוליך אותנו אלפונסו למחוז חפצנו בבטחה.

למסע יצא גם הטבח ריקרדו אשר הפליא בבישוליו. עד היום אני משוכנעת כי השף ריקרדו נשלף, על ידי 'חואן השרלטן', מתפקידו כשף בכיר במסעדה יוקרתית בלימה, אם יש כזאת. מדי יום, לקראת השעה אחת בצהרים, הייתי מתחילה לבלוש, לסרוק את השטח, עד אשר היו עיני מתבייתות על המטרה: אוהל כחול בקצה האופק, הלא זה אוהל המטבח. חיוך של סיפוק וביטחון היה מאיר מחדש את לחיי שהציצו החוצה בחשש, מתוך כובע הצמר וצעיף האלפקה שכרכתי סביב ראשי בהדיקות. ארבע פעמים ביום פינק אותנו ריקרדו במטעמיו, מרקים משובחים, מנות עיקריות מפוארות, הפסקת פופקורן אחר הצהרים ושקית צ'ופרים שהיה דוחף לכל אחד מאיתנו לתיק, שיהיה, למשך היום.

חברים נוספים בפמליה היו שני הסייסים טובי הלב. מקומיים, יושבי ההר, מלהגים בשפה מקומית - קצ'ואה שמה - כמעט מבלי לדעת ספרדית. כאשר שכבה דקה של בגדים לגופם, פומפוני צמר צבעוניים משתלשלים מכובעיהם וסנדלים בלויות לרגליהם, היו מקפצים באלגנטיות מהר להר, בגבהים של למעלה מ- 5,000 מטר ובטמפרטורה נמוכה מחמש מעלות סלציוס.

 

הגבהים, מרשימים ככל שהיו, לא היטיבו עימנו

 

בבוקר הינו ממהרים לפרק את האוהלים, לארוז את כל הציוד ולהעמיסו על שלושה מבין ששת הסוסים אשר עמדו לרשותנו. אחד הסייסים בחברת השף ריקרדו היו ממהרים ללכת בנתיבים חליפיים, אצים, רצים על מנת להקדים ולהגיע לפנינו ולהקים את המחנה מחדש. הסייס השני נהג ללכת לצידנו כל היום, לחלל בחלילו ולהדהיר קלות את שלושת הסוסים הנותרים, שמא יתעייף מי מאיתנו ויחמוד לו סוס.

אני התעייפתי פעמים רבות לאורך הטיול הזה ונטלתי לי סוס. כשחצינו את הפס הגבוה, בגובה של 5,200 מטר הרגשתי כאילו זה עתה השלמנו נחיתה מוצלחת על הירח. האלפקות המתוקות שפגשנו בדרך, הצמחייה המגוונת, האגמים הירוקים והילדים פעורי העיניים - כל אלו נעלמו כלא היו. במקומם הציצו אלינו מכל עבר מצוקים וסלעים אפורים, כשראשינו נעלמים בינות לערפילים הנמוכים- גבוהים.

אך הגבהים, מרשימים ככל שהיו, לא היטיבו עימנו לאורך כל הדרך, במיוחד לא עם אביב. בלילה השני, בין ארוחת חמש לארוחת ערב הפכה הסחרחורת הקלה שתקפה אותו במשך היום למחלת גבהים קשה. הקאות, קוצר נשימה, רעידות, תחושת חולשה ובחילה היו רק חלק מן הסימפטומים המחמירים. את בלון החמצן אשר נשאו הסוסים עד הלום ידע רק החולה להפעיל. הוא שאף כמה שאיפות ארוכות להשיב את איזון החמצן בגופו, אך לשווא. גם ריחם של עלי הקוקה (צמחיה מקומית אשר בני המקום מייחסים לה תכונות מזור ומשתמשים בהם בכל עת, ולכל חולי) אשר הוטבלו בתוך קערת מים חמים, לא הועיל.

לאחר שתלי התייאש מלבדוק אפשרות להזעקת מסוק בילינו את יתרת הלילה באוהל, סופרים את נשימותיו של אביב. בשתיים לפנות בוקר השתפרה הרגשתו ולמחרת היום כבר פיזז בקלילות, כמעט כמו הסייסים שלנו, בין הרים וגבעות ושלח אותנו, המשגיחים המסורים, לקרוס על גב הסוס.

לקראת סוף המסע הגענו אל המעיינות החמים. שם בין הוסטל למכולת הנושאים שלטים בעברית עילגת, פגשנו "אחים" שיצאו לטיול דומה, בחסות 'הבית של פיסטוק'. מדושנים ומרוצים ישבנו בבריכת המים התרמיים והחלפנו עם עמיתנו סיפורי גבורה. כך שמענו מאחים שלנו אשר היו חיוורים מרעב ומתלאות הדרך, כיצד פיסטוק האכיל אותם לחם צר. אף על פי כן, נכמרו רחמיהם על הסוסים הכחושים, יורקי הדם, והם גררו אותם אחריהם במעלה, ובמורד ההר. אנחנו, המפונקים, בלענו את הלשון והנהנו בחמלה. היה זה מסע מופלא.