חצי יום בחורבת שוני

ההיסטוריה רבת הימים של האתר שולחת זרועות אל ימי השלטון הרומי, מתעכבת אצל הצלבנים, נעצרת לרגע אצל משפחת סלים אלח'ורי ומסתיימת בפעילות האצ"ל

את שוני ראיתי לראשונה לפני הרבה שנים. אפילו דודי הקשיש עוד היה אז איש צעיר מחדרה. בטיול שבת אחד, שבו הוצעדו ילדי המשפחה בסדר פרוסי מופתי אל חיק הטבע בשולי הכרמל, הגענו אל חורבה שנראתה בעינינו, הילדים, כארמון קסמים מופלא. מאוד הצטערנו שזה על יד בנימינה ולא על יד חדרה, ושהחופש עומד להסתיים ואני איאלץ לנטוש את מסעות הקסם בטבע עם דודי ודודני ולחזור לבית הורי שבכרך המרוחק.

עוד קסם גדול נקשר אל אותה שוני החרבה, והוא אינספור משוכות סברס שבערו בכתום-צהוב של סוף קיץ עמוס פירות. קולו של הקסם היה היללות שפלטנו אז, שלושת בני הדודים שיצאו לטייל, בגלל אלפי הקוצים שננעצו בכל פינת גוף סמויה ובלטו מכל חלקת עור חשופה בגופינו, כאצל גורי קיפודים. ובכל זאת, ועל אף ייסורי הצליבה האלה, התענגנו על טעמם של הסברס המתוקים, כאילו אין בכל העולם כולו אפילו פירור שוקולד אחד.

אחרי העבר הרחוק הזה נעלמה שוני מאופק חיי, עד ששוב, בצבא ובאירועים ליליים רומנטיים, התגלגלתי אל שולי הכרמל, נזהר זהירות רבה במשוכות הצבר הממאירות אשר התעבו עם השנים, עד שכיסו את שולי החורבה וכמעט חסמו לחלוטין את המעברים אליה.

שונה, או שוני, הוא אסם תבואות בלשון בני דודינו. ואכן, בימי שלוט התוגר בארצנו, בטרם בוא היהודים למקום, נבנה על החורבה, מקום שבו הכרמל נוגע בבקעת הנדיב שופעת הכרמים והמעיינות, בית אסם גדול של משפחת סלים אלח'ורי, שלא זו בלבד שאגרו שם בר, אלא אף נתנו לאריסיהם להתגורר במקום, כדי שיוכלו לעבד את אדמות המשפחה הנרחבות.

מי שהכיר אז את המבנה הגדול ואת הקטנים שדבקו אל קירותיו ומבואותיו, קרא אותו הח'אן של שוני, על אף שלא היה זה פונדק ובית הארחה, אלא, כאמור, ממגורה ואסם ומעברת צמיתים עגומי פנים ודלי לבוש.

אנשי משפחת אלח'ורי לא ידעו שבית תבואותיהם היה מגדל צופים של רשעים צרפתיים שנקראו צלבנים, ואלה מן הסתם לא העלו בדעתם שאת מבצרם הקטן בנו על חורבותיו של תיאטרון רומי למהדרין, שניצב בלב מתחם גדול ובו בריכות שמולאו במי המעיינות הרבים בבקעת הנדיב. ועוד היו כאן, סביב התיאטרון, בתי מרפא לשמו הגדול של אסקלפיוס, פטרון הרפואה המיתולוגי של היוונים, בתי בד לאצור בהם שמן זיתים ומשחות ורפואות לחולים, פסיפסים ופסלים של אסקלפיוס הזקן ונחש המרפא בידו, אמות מים שהובילו את מי המעיינות לבריכות ולקיסריה השכנה, ועוד כהנה וכהנה בתים וקירות, שמעוררים התרגשות רבה אצל הארכיאולוגים החושפים אותם לאור השמש.

באותה עת רחוקה קראו למקום שומי בעברית, וגם מיומס בלשון נוכרי, כאילו לרמז לנו היום, ממרחק השנים, שבתיאטרון שבמקום היו נוהגים מנהגי גויים ומשחקים בחגים ובמועדים משחקי מים, מנסכים אותם לאלים ולרוחות ומתערטלים עד כדי עירום נורא ואיום שהיה מבעיר חמתם של חכמים יראי שמיים, מתחרים בספורט ומציגים הצגות זימה, שותים לשוכרה ומתרוצצים הלומי יין ומשולחי רסן אחרי נשים, שאף הן התבסמו וכמעט התגוללו שיכורות בקיאן כנקבות חזירים.

כל הדברים המופלאים הללו כלו מן המקום, וכשם שקיסריה הגדולה כוסתה בחולות ועטתה את קורי השכחה, כך גם מיומס, היא שוני, צללה אל דמדומי הזכרונות, עטופה בעצי חורש ומשוכות צבר.

בגבולה של מלחמת העמים הגדולה ב-1914 רכש הברון הנדיב הידוע את המקום, שהרי כמו במבצע מתוכנן היטב הוא רצה לסייע ביצירת רצף של אדמות בבעלות יהודית, בין חדרה וזכרון יעקב. חבורת הגדעונים מזכרון יעקב גלשו במדרון, התיישבו כאן במקומם של אריסי משפחת אלח'ורי, עבדו את האדמות ושמרו על המקום, שאותו קראו גבעת בנימין. גם מייסדי בנימינה, שאף היא כשוני, נקראה על שמו של בנימין (אדמונד) דה רוטשילד, ישבו כאן בטרם הקימו את מושבתם הנאה. ואחריהם באו קבוצות שונות של אנשי בית"ר, אשר בדרך כלל בשנות ההתיישבות הגדולות בארץ עסקו בענינים אחרים ולא בהתיישבות. ובכל זאת באו ביתרים, ישבו כאן, קבוצות קבוצות, הקימו את היישוב שלא שרד תל צור, ושוני הפכה להיות מחנה צבאי של האצ"ל. כאן הכשירו את מפקדי האצ"ל ואת לוחמיו, מכאן יצאו לפעולות נגד הבריטים, ואפילו כוחות הפריצה הנודעת לכלא עכו במאי 1947 יצאו מבסיס שוני.

כשנגמרו הבריטים והדי המלחמה תמו, ניטש המקום, עד שלפני כ-20 שנה הוכשר כאן, על חורבותיה של שוני, פארק גדול לשמו של ז'בוטינסקי, ובו חניונים נאים ומדשאות. התיאטרון הרומי נוקה, המבנים סביבו הפכו למשרדים ולבתי נכות ותערוכות, ואף אנדרטאות וציונים יש כאן לעולי הגרדום ולאנשי שם אחרים, שנתנו חייהם למלחמה באנגלים, אדוני הארץ בעת ההיא.

 

איך מגיעים

 

על אם הדרך בין בנימינה לזכרון יעקב, העולה אל הכרמל מדרום. אי אפשר לטעות במבנה ובכניסה המשולטת.

 

טריוויה

 

קורוניס היתה אהובתו של אפולון, ומשום מה, אחרי שהרתה לאל, נפלה ברישתו של אחד איסכיס ובגדה באפולון, אבי בנה שטרם נולד. העורב, שהיה עוד עוף עם נוצות לבנות, גילה לאפולון את דבר הבגידה, והאל, שהוא עצמו היה זנאי לא קטן ומנאף מיומן, השתולל מזעם. את העורב הפך לשחור, ואת אהובתו המיוחמת קורוניס הרג.

כששרפו את גופתה, חילץ אפולון את העובר מרחמה, הביא אותו לקנטאור חירון שגר בהר פיליון במזרח יוון, וביקש ממנו לגדלו. הקנטאור גם קרא לעולל - אסקלפיוס.

אסקלפיוס גדל ולמד מחירון הזקן את תורת הרפואה והפך לגדול רופאי העולם, עד כדי כך שהצליח באמצעות דם הגורגונה מדוזה להקים לתחייה מן המתים את היפוליטוס, בנו המגורש של תיסאוס שחשד בו כי שכב עם אמו. כאשר זאוס, ראש האלים, ראה את יכולתו של אסקלפיוס, חשש מפניו והרג אותו במכת ברק. כנקמה, הרג אפולון, בנו של זאוס, את הקיקלופים, שהיו מחשלים את הברקים, נשקו של זיאוס. כעונש הוגלה אפולון מן האולימפוס למשך שנה ורעה את עדריו של אדמטוס, מלך פראיה שבתסליה, שהיה בוגר מסע הארגונאוטים הגדול של יאסון ואף השתתף בציד חזיר הבר הקלדוני, שהיה כפי הנראה סוג של טירונות שעברו ביוון המיתולוגית חצאי אלים ובני תמותה אשר היו מועמדים ליהפך לאלים.