אריה בחורף

קטלו את הסרטים שבהם השתתף, כינו אותם "אינפנטילים", "מפגרים" ו"סרטי בורקס", "אבל מתברר שהבורקס היה טעים מאוד", אומר אריה אליאס, שהשבוע, בגיל 81, יקבל את פרס האקדמיה הישראלית על מפעל חיים

אדם חופשי אני. אינני שש לקראת הטוב ואיני מתייאש למראה הרע. מה אכפת לי אם אני מלך או סנדלר, מה שחשוב זה שאני חי ולא מת. דברים רבים עשיתי בחיים שלי, אבל זה לא מספיק. אנשים כמוני צריכים לחיות אלף שנים". כך מתמצת אריה אליאס, 81 - מתוך מונולוג מ"זורבה היווני" - את המוטו המלווה אותו כל חייו. וכך מסתיימת פגישה שנמשכה יותר משעתיים, בקפה הצמוד ל"אולפני רול" בגבעתיים, לא רחוק מביתו.

בטקס האוסקר הישראלי הקרוב, ב-10.11, תעניק האקדמיה הישראלית לקולנוע לאליאס פרס על מפעל חיים. לפני שיעלה לבמה, ירצדו על המסך קטעים מסרטיו הבולטים: "עליזה מזרחי", "הילד מעבר לרחוב", "אריאנה", "נורית", "בדרנית בחצות", "רחוב 60", "נערת הפרברים", "השוטר אזולאי", "קזבלן", "חגיגה בסנוקר", "צ'ארלי וחצי". רשימה חלקית של שוברי קופות, שהמבקרים קטלו אז (ראו בהמשך), אבל היום, ראו זה פלא, הם נחשבים קלאסיקה ישראלית לכל דבר.

 

- בשנים האחרונות בוחרת האקדמיה להעניק פרס על מפעל חיים, בעיקר לכוכבים מעידן סרטי הבורקס. לעג לרש? פרס ניחומים?

 

"הם נתנו לי את הפרס הזה על הדברים שעשיתי בחיים שלי, וזה נותן לי עוד דרייב. כשהודיעו לי על הפרס, חייכתי. סוף סוף, אחרי כל ההשפלות שעברתי, יש אנשים שרואים מה עשיתי".

 

- כשהקולנוע הישראלי היה מסחרי נטו, זכית להצלחה כבירה. כשעלו סרטים אמנותיים שזכו לעידוד הקרנות, ירדה קרנך. למה?

 

"אמרו על הסרטים שלי 'סרטי בורקס'. מסתבר שהבורקס היה טעים מאוד, והיום כל ילד מכיר אותם בעל פה. רק המבקרים, שיש להם אף למעלה, שנאו אותם".

 

- המדינה הלאימה את הקולנוע, והקולנוע המסחרי נכחד כמעט סופית. זה פגע בעיקר בשחקנים כמוך.

 

"אני לא יודע כמה באים היום לסרטים ישראלים האמנותיים. את הסרטים שאני השתתפתי בהם באו לראות מיליונים. לא נפגעתי. לחצו על הרגליים שלי פה, הזזתי אותם לשם. הלכתי לעילבון, לנצרת, עשיתי תפקידים בערבית. קיימתי את עצמי. כשהייתי חוזר הביתה שבור, אשתי האשכנזייה היתה אומרת לי: 'תן קטע'. נתתי בערבית קטע משיילוק, פאוסט, אותלו, המלט, והייתי מקבל ממנה מחיאות כפיים. היא אמרה לי, 'אני לא נותנת לך לעבוד בשום עבודה אחרת, חוץ מהעבודה הזאת. אני מאמינה בך'. אשה גדולה. היה לי מזל. אני נשוי לה 51 שנה".

 

- בעשרים וחמש השנים האחרונות בקושי שיחקת בסרטים, למעט "אבא גנוב", "נשים" ו"צעדים נואשים".

 

"זה לא נכון. שיחקתי לא מזמן ב'ג'יימס בארץ הקודש', שייצא בקרוב. בשנות השמונים, כשלא היתה לי עבודה, עבדתי שבע שנים בכלא מעשיהו עם אסירים, ועשינו ארבע הצגות ענקיות".

 

- למרות שב-1945 הנפת דגל שחור בעיראק, לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, ולמרות שבמלחמת השיחרור שירתת במודיעין ויגאל אלון היה חבר שלך, לא התקבלת מאוחר יותר לאף תיאטרון רפרטוארי בארץ.

 

"לא קיבלו אותי לתיאטרון בכל מיני טענות של מבטא. כשכבר קיבלתי תפקיד ראשי ב'נאסר א-דין' בקאמרי, וההצגה רצה 120 פעם, מה שהיה אז הצלחה בלתי רגילה, פיטרו אותי אחר כך. רק אחרי 44 שנה הם החזירו אותי לתפקיד של דמות כמו הרב עובדיה יוסף בהצגה 'תיקון חצות'".

 

- את כל התפקידים שעשית בקולנוע, אפשר לתמצת בשתי מילים: פלורה פלפורה. מסכים?

 

"פלורה פלפורה מתוך 'צ'ארלי וחצי' זאת המצאה שלי. בועז דוידזון לא הכיר דברים כאלה. מאיפה יכיר? הדמות שעשיתי היתה עממית. חכמה. לא נלעגת. לא פגעתי בעדה שלי. כשהבמאים לקחו אותי, הם ידעו בדיוק איזו סחורה הם רוצים, ואני סיפקתי להם אותה בגדול. בועז דוידזון, מנחם גולן, משה מזרחי, אפרים קישון. אצל כולם שיחקתי וכולם אהבו אותי".

 

- פרס האקדמיה על מפעל חיים הוא עבורך סוג של צדק מאוחר?

 

"וואללה, בראבו. ולפני שאני הולך, אני אומר, אני עדיין בכושר".

 

- עשית טעות שעלית ארצה?

 

"ארבעה ימים וארבעה לילות נסעתי במדבר, במשאית תמרים, עד שהגעתי הנה מעיראק. הבמאי שלי בעיראק אמר לי, אתה תגיע בישראל, תלך ל'הבימה'. הוא לא ידע שיעשו לי בעיות בגלל המבטא. חשבתי, אני בא, נכנס ל'הבימה'. האמנתי בהם, והם שיקרו אותי, בגדו בי, עבדו עלי ומה שאתה רוצה. אבל אני מסתכל אחורה בזעם וקדימה בתקווה. כולו מכתוב מן אללה".

 

"למטה מכל ביקורת"

 

ביולי 1972 כתב אהרון דולב, מבקר הקולנוע של "מעריב", על הסרט "נורית": "השבוע ביקרתי בקולנוע 'תל אביב', אבל הייתי בטוח שאני נמצא בבגדד או בדמשק. אני מסרב לקרוא לדבר המוצג שם קולנוע. לא אבזה את קוראי בכתיבת ביקורת על תופעה, שהיא למטה מכל ביקורת. לא אספר את תוכנו האינפנטילי של הסרט 'נורית', לא אתייחס לתסריט המפגר, לא אזכיר את הבימוי הפרימיטיבי, ואעבור בשתיקה על המשחק הדבילי... ינצור האל את תדמיתנו... אם לא יימעך ויטואטא בעודו באיבו, יתפשט אותו סוג של תרבות שהוא מייצג כגידול ממאיר, העלול לפורר את תאי החיים של תעשיה חלשה ורעועה".

שנתיים וחצי אחרי, כש"שרית" עלה למסכים, השחיז שוב דולב את עטו ופיעפע ארס על דפי "מעריב": "מי שפיקפק בקביעה הגנטית כי אימבציליות היא תכונה של פיגור תורשתי, ילך לקולנוע 'תל אביב', שם נולדה השבוע בשעה טובה עוד בת אימבצילית למשפחת הקולנוע המפגר: שרית. אחות לנורית האינפנטילית, לאריאנה הדבילית, לפישקה החיגר, לנחצ'ה הפיסח ולז'אקו הסתום".

 

"מגיע לו"

 

כששאלנו את אילנה שרון, מזכירת האקדמיה הישראלית לקולנוע, מדוע מעניקים פרס חיים לאריה אליאס, למרות שב-25 השנים האחרונות שיחק בקושי בשלושה סרטים, היא אמרה: "הוא הבחירה הנכונה והראויה. אתה כנראה לא הולך לסרטים ישראליים. עכשיו בדיוק הוא גמר להצטלם ל'הכוכבים של שלומי' של שמי זרחין, ובנובמבר הוא מתחיל להצטלם לסידרת הטלוויזיה 'מעורב ירושלמי'. מי שקובע זה הנהלת האקדמיה, שמתכנסת ודנה במועמדים שונים, והיא בחרה השנה באריה אליאס, כי הוא 'המועמד הקולנועי המובהק מליבו של הקולנוע הישראלי'. מכל הבחינות. ההישגים. הוותק. מה שעושה אותו ראוי לקבל את פרס האקדמיה".