חלף עם הזוהר

השבוע יצין בערוץ בריזה יום השנה ה- 15 למותו הטרגי של זוהר ארגוב. כתב "פנאי פלוס" התלווה ל"המעריץ מספר 1" שלו, שלמה אשכנזי, בחיפוש אחרי עקבותיו המטושטשים של המלך

"הוא מת כמו כלב", אמרה מרגול על זהר ארגוב, והקפיצה את שלמה אשכנזי, המחזיק בתואר "המעריץ מספר 1" של ארגוב. זה היה במעגל האורחים של דידי הררי בתוכנית "קול העם" בערוץ בריזה. התוכנית, שהוקדשה ל"מלך" במלאת 15 שנה למותו הטרגי, תשודר ביום השנה למותו, 6.11 (היום). באמצע התוכנית, שהתמקדה בשאלה אם ארגוב הוא מודל חיקוי, שלמה ואני פינינו את מקומותינו לשני אורחים טריים (ריקי ממן, חברתו האחרונה של זהר, ויהודה קיסר), ואז עשיתי איתו היכרות. הדופק שלו טרם חזר לקדמותו, אחרי שנפגע עד עמקי נשמתו מדבריה של מרגול (ראו בהמשך).

חודשיים אחרי שהתוכנית צולמה אוסף אותי אשכנזי במרכז ראשון לציון, העיר שבה הוא חי עם משפחתו (ארבעה ילדים, שני נכדים), כדי לתור אחר עקבותיו המיטשטשים של זהר עורקבי-ארגוב ז"ל, המיתוס המזרחי מספר 1, 15 שנה אחרי שכרך את החבל סביב צווארו בתא מעצר בתחנת המשטרה בראשון לציון. בצומת שיכון המזרח אנחנו פוגשים על הכביש מוכר עלי גת בשם שלומי מחדון, תמלילן ומלחין, שכתב בעבר לדקלון ("אמורי", "חמדת לבבי"), למרגול ("ירוק חום ותכלת") ולגילי ארגוב ("שעת הספינה"). "הפסקתי לכתוב לפני עשר שנים. השוק על הפנים. יש לי 17 שירים ברדיו. היום אני מוכר גת, צריך להביא לחם הביתה", הוא אומר.

נוחתים בבית הקברות בו קבור זהר. שעת בין ערביים. אין נפש חיה, רק דממה מעיקה ושדרות קברים ארוכות בגן השיש. מסתובבים, מתברברים, כמעט הולכים לאיבוד בין יער המצבות, עד ששלמה נזכר שזהר קבור בחלקה 10. קבר שיש תכלכל-לבנבן, צר מידות, מאופק וצנוע, הנטוע בין קברים מפוארים מנקרי עיניים. על המצבה חרוט באותיות כתב שחורות: פ.נ. זהר ארגוב, בן עובדיה, י"ד חשוון, תשמ"ח. זה הכל. על לוח המצבה עציץ קקטוס מצהיב, פרחים מפלסטיק בצנצנת אפורה. על קיר המצבה חצובה גיטרה חדשה. הגיטרה השחורה הגדולה, שהיתה צמודה למצבה הראשונה, נגנבה מזמן על ידי המעריצים. מאחורי הקקטוס המצהיב ספר תנ"ך צה"לי, שתרמה חיילת מעריצה.

"בוא נצא מפה", מאיץ בי שלמה. "זה לא מקום לדבר. הרבה זמן לא הייתי פה. אתה יודע, זה נקרא בית קברות גורדון. יש עוד בית קברות בראשון, בית העלמין הישן, שם שמים את כל הוותיקים, ההיי סוסייטים. פה זה כל העמך. אני זוכר את יום ההלוויה. היה יום חורף גשום וסגרירי. הבן שלי, היה אז ילד, קפץ מהאוטו, אמר לי 'אבא, תמצא אותי ליד האלונקה'. כל החדר שלו היה זהר. חיינו את זהר. הייתי אחד מסוחבי האלונקה.

"כמה דיברתי עם זהר. וואלאק, אמרתי לו, תהיה בן אדם. אני רוצה לקחת אותך להופעה. הוא אמר לי: 'אתה משוגע? אתה רוצה לקחת אותי? אני לא יבוא לך יום אחד להופעה, יתבעו אותך על עוגמת נפש. אתה יודע מה זה זהר? גם אם הוא לא ישיר, רק יבוא לרמקול, רוצים אותו בחתונה. אומר לי, אני מסטול, אני לא בא לך להופעה. אל תיקח אותי. החיים שלי שרופים'".

 

הבית ברחוב מרבד הקסמים

 

נוחתים ברחוב מרבד הקסמים, הרחוב הראשי של שיכון המזרח שבו נולד וגדל זהר עורקבי. בבית הראשון ברחוב מתגוררת משפחת גוביסי ברוכת הצאצאים. שולמית גוביסי, אם המשפחה, ואחדים משמונת בניה זוכרים את זהר "כמו היום". שולמית היתה 'סחבית' קרובה של יונה עורקבי ז"ל, אמו של זהר. שולמית: "חראם עליו. הוא בא ללמוד אצלי שירים של רבי שלום שבזי. שירים מהמסורת. בהתחלה, כשהיה בן שמונה, היה לוקח עם האחים שלו פחים ומקלות והיו דופקים ושרים. אבא שלו, עובדיה, היה שותה. יונה, אמא שלו, היתה אשה חבל על הזמן. הולידה עשרה ילדים, ארבע בנים ושש בנות. היה לה עוד בן, יעקב, בן של בעלה מנישואין קודמים. סבא של זהר, אבא של עובדיה, נשרף. מסכן. הלך לישון, הדליק נר, לא שם לב. גם היה שותה. בבוקר מצאו אותו שרוף. הסרט 'זהר', שעשו על זהר, זה לא זהר. זה הכל חרטה ברטה. עשו אותו בשביל להביא מרגוע למעריצים".

את עמיחי גוביסי, 18, בן הזקונים של משפחת גוביסי, פגשתי במעלה רחוב מרבד הקסמים החשוך, מול הבית הנטוש של משפחת עורקבי, שעל נתח מהירושה (דונם אדמה) מתקוטטים היום ארבעת אחיו ושש אחיותיו של זהר, וגם גילי בנו. הבית סגור ומסוגר, הסורגים מחלידים. מאחורי הסורגים זוהמה, סחי וסירחון. גרפיטיס של מעריצים, שמרחו על קירות החירבה שלל מחמאות על "המלך". עמיחי, מוצק, נמוך, חובש כיפה, הוא זמר מתחיל, "בהשראת זהר". הופיע כבר עם גילי ארגוב ועם דרור צוריאל (אחיו של הזמר צמח צוריאל). עמיחי: "אני שר שירים מזרחיים, ים תיכוניים. שירים של זהר, של אייל גולן, של כולם. שר מה שבא. מזמן היו צריכים להחליף את השם של הרחוב לרחוב 'זהר ארגוב', ולהקים על חורבות הבית של המשפחה מוזיאון להנצחת זכרו. כמו אצל אלביס. למה לא לעשות משיכון המזרח את 'גרייסלנד של ראשון'? אפשר להפוך את המקום למוקד עלייה לרגל של עשרות אלפי תיירים בשנה. מכל העולם. זהר בשבילי הוא... איך אני אגיד לך, כאילו שהוא לא מת בכלל. לא הכרתי אותו, הייתי בן שלוש כשהוא נפטר, אבל קראתי עליו. שמעתי אותו מאור עד חושך".

נוסעים בסובארו הכחולה של שלמה משיכון המזרח למרכז ראשון, כדי לבקר בחנות הדיסקים והקלטות שלו. זו ההזדמנות לברר איתו איך קרה שדווקא הוא, ולא אף מעריץ אחר, זכה בתואר "המעריץ מספר 1 של זהר ארגוב". שלמה: "אני מכיר את זהר לפני שהוא היה זמר. אני מבית דגון (היום בית דגן) במקור. זהר היה בא לחבר'ה שלו בבית דגון. היה יושב, שר לנו, 'מחזן' (לועס בתימנית) גת. אני הבאתי לו את ההופעה הראשונה בקריירה, ב'אולמי ראשון'. להקה שהוזמנה לאירוע עשתה פנצ'ר לחבר. חשבנו מי יכול להיות במקומם, ואז אמרתי: 'בוא נביא את זהר'. בא זהר, עשה שמח שחבל על הזמן. אנשים לא נחו דקה. זה היה ב-1975. זהר היה אז בקושי בן 20. אחרי זה היינו הולכים לראות אותו קבוע ב'פונדק המחנה' בפתח תקווה. הוא היה שר שם בימי שישי, בתור זמר חימום של אבנר גדסי. הוא אמר: 'מי שיודע לנגן ולשיר על פח, הוא זמר'. כמה שאני יודע, אז הוא עוד לא היה 'משתמש'. באותה תקופה הוא היה קבלן זפת לגגות. הוא היה שר בגג, כולם היו שומעים אותו עד למטה. הוא היה מלטף אותך בשירה. יום אחרי הזכייה שלו עם 'הפרח בגני' בפסטיבל הזמר המזרחי, פתחתי את החנות שלי לקלטות במרכז ראשון. זהר היה בפתיחה. את כל הכתבות שיצאו עליו הייתי מדביק על הקירות. עשיתי את הקירות טפטים של זהר. הייתי הולך איתו להופעות. הייתי הכל. נהייתי מעריץ מספר 1 של זהר עוד בחייו. כל אחד היה בא אלי, רצה לדעת מה חדש עם זהר. כל דבר חדש שלו אספתי. רדפתי אחריו לכל מקום. הייתי איתו יום אחד ב'נובמבר'. הוא היה לבוש יפה, אבל לא יצא לו קול. כולם היו מאוכזבים. התבאסו עליו ויצאו, אבל לא אמרו לו כלום. אם היה זמר אחר, היו זורקים עליו דברים. הייתי איתו ביום העצמאות, בתקופה הטובה שלו. 30 הופעות ביום. 15 שומרי ראש. טס עם מסוק ממקום למקום".

נוחתים בחנות של שלמה. הוא כבר לא יכול יותר למכור בה בגלל רקורד פיראטי עשיר במשטרה. בחנות עובד היום דרור ראובני, נצר למשפחת הראובנים המיתולוגית (מאיר ראובני היה אמרגנו של זהר). דרור מעדכן: "זהר עדיין אחד ה'מוכרים' הכבדים במזרחי. לא כמו שרית חדד ואייל גולן, אבל עדיין חזק מאד בצמרת".

מגיעים לדירתו של שלמה, באחד מפרבריה השלווים של ראשון. הוא עושה לי היכרות עם סימה אשתו. משחיל לווידאו קלטת עם קטע מהתוכנית "מרגול" בערוץ 2, לפני תשע שנים, בה התארח על תקן "המעריץ מספר 1 של זהר". לאחר מכן הוא מראה לי קטע הופעה נדיר של זהר בחפלה. על אחת מאצבעות כף ידו השמאלית של "המלך" זוהרת-מנצנצת טבעת זהב עבה, משובצת יהלומים זעירים. שלמה שולף לנגד עיני את הטבעת, אותה הוא שומר למזכרת, ושרשרת שלו. לשאלה איך הגיע אליהן, מגלה שלמה: "זהר מישכן אותן בחנות זהב. קיבל מזומן, בשביל הסמים. הוא אמר לי, אם יקרה לי משהו, תלך לשם ותיקח אותן. שילמתי 1,500 דולר מזומן כדי לזכות בהן. היו לי עוד דברים שלו, אבל תרמתי אותם למלון 'מג'יק פאלאס' באילת תמורת שבוע נופש. לא מכרתי. תרמתי. מה אני אעשה עם זה? חילקתי הכל. החליפות, הנעליים, המכנסיים, החולצות. נשארה לי חולצה אחת מהפסטיבל בקריית מלאכי. לא מצטער. אני, ברוך השם, מסודר בחיים. לא מחפש לעשות מיליונים".

 

מיליונים זה לא מילה

 

השמועה אומרת שזהר ארגוב היה עסק כלכלי משתלם בחייו, ועוד יותר מזה אחרי מותו. אני שואל את מאיר ראובני, אמרגנו לשעבר, עד כמה זה נכון. "אני חושב שזהר בחייו היה עסק יותר טוב. כשלקחתי אותו, אמרתי לו שהוא יהיה זמר שאין דבר כזה בחיים. אבל אמרתי לו עוד בזמן חתימת החוזה, אתה גיל שלושים לא תגמור, כי אתה שונא ורוצח את עצמך. ראיתי את הסוף הרע שלו. לבוא ולומר היום שבמותו הוא עסק יותר טוב, זה לצנינים בעיני. עשינו מחווה לזהר, ספר ואוסף של 17 דיסקים. מכרנו את המהדורה הראשונה. כמעט לא הרווחנו. התגובות היו מצוינות. אם זה נקרא לעשות ביזנס, אז זה ביזנס רע מאוד. בזמנו ניסיתי לקנות מ'בן מוש הפקות' את התקליט 'ים של דמעות'. הצעתי לו סכום ענק, אבל בן מוש סירב למכור. הוא אמר לי, 'אם אתה רוצה לקנות את זה, אז יש לזה עתיד'. אחרי שזהר מת, הוצאנו שני אוספים: אחד בעקבות הסרט 'זהר'. זה הלך בסדר. האוסף השני היה של 12 השירים הטובים ביותר של זהר. זה לא היה היסטריה, כי לרוב האנשים יש את השירים.

"טענתי בעבר, וטוען גם היום, שאף אחד לא מכר ומוכר כמו זהר ארגוב. אני לא יכול לגבות את האימרה הזאת במספרים, כי הפיראטים היום הם תשעים אחוז מהשוק. מאז שזהר הלך לעולמו, אמדתי אותם במיליונים. מיליונים זה לא מילה. אם הייתי מרוויח שקל אחד על כל אחד שזייפו, הייתי יוצא היום לפנסיה מאושר. אל תשכח שבשטחים, שם למדו לדבר עברית, הוא היה להיט היסטרי. הוא דיבר אליהם. הוא היה כוכב בארצות ערב: מצרים, לבנון, ירדן. כושר הייצור שלי היה בזמנו שישים-שבעים אלף קלטות בחודש. אף פעם לא עמדתי בקצב הייצור של הקלטות של זהר. הזייפנים, כולם ביחד, עברו אותי עם 200 אלף קלטות בחודש. זהר הוא הזמר שמכר הכי הרבה קלטות בישראל. וכזמר שלא קיים כבר 15 שנה, הוא חי וקיים בשטח, ועדיין מוכר. ייקח חמישים שנה, אם בכלל, עד שיקום זמר בעל כריזמה וכוח שירה כמו זהר. אני מוציא ליום הזיכרון שלו שלושה די.וי.די. אחד מהם, שעה וחצי, זה 'חברים מספרים על זהר', פלוס עוד שתי קלטות של הופעות שלו, חלקן נדירות, ולא ראו אור מעולם. עבדתי על זה הרבה שנים והשקעתי עשרות אלפי שקלים. זה ינציח אותו לעולם ועד. הסיכוי להוציא את ההשקעה, על ציר הזמן, הוא יותר מסביר. אבל לא מזה תבוא הישועה".

 

מת כמו כלב

 

"ראית מה זה?!", זעף שלמה אשכנזי לאחר דבריה של מרגלית צנעני על זהר ארגוב בתוכנית "קול העם". "איך היא לא מתביישת? היא היתה זמרת החימום שלו, ועכשיו אומרת עליו 'מת כמו כלב'?! קצת כבוד! לולא זהר, מי היה שומע עליה?".

 

- מרגול, אי אפשר היה למצוא במילון מילים יותר עדינות?

 

"התכוונתי לצורה שבה הוא מת, לטרגדיה שקרתה לו. הוא מת מוות מחריד, מת כמו סמרטוט. אף אחד לא עזר לו. אני לא מגנה, חלילה לי, אני בוכה עליו. הוא היה חבר שלי, האחיות שלו חברות טובות שלי עד היום. אמרתי את זה מתוך כאב והערכה רבה למה שזהר מייצג. זהר סימל בעיני את הנתק החברתי מסמר השיער, את ההתנשאות. זהר היה בשבילם סתם נרקומן עלוב. הוא נעקד על ידי עצמו, על ידי החברה, על ידי הממסד, על ידי התקשורת. גם המשטרה לא חסה עליו ולא התייחסה אליו כמו שהיא מתייחסת לזמרים שהם 'נוטי בויז'. הוא מת נידח, בכלא. אף חבר לא היה לידו. אתה יודע כמה הוא הרוויח? אני יודעת. אם היתה לו סבלנות, הוא היה גוזר קופונים בגדול. אבל הסם אכל אותו, הוא היה עבד לסם. אם לא הובנתי נכון לגבי 'מת כמו כלב', אני מבקשת סליחה. אני אומרת את זה כמו אחות שמבכה את אחיה. הוא מת כמו כלב. לא הייתם שם בשבילו. החברה כולה אשמה במה שקרה לו. ועקידת זהר ארגוב היא פצע שמסרב להתאחות".