היינו בהר, היינו בים – הבה נמשיך ונקרא לכנרת "ים", בשמה של רומנטיקה נושנה – ואנחנו ממשיכים לטייל ולנסות למצוא את הקמומות הכי רומנטיים בגליל.
תוך כדי נסיעה מתברר שטיולים רומנטיים באמת הם אלה שמתרחשים כאילו מעצמם, בלי תכנון מדוקדק – ובאמצע השבוע. סופו שמור למשפחות עם ילדים, לערב-רב הישראלי החביב עד מאד, אבל לא כשרוצים להיות לגמרי לבד. ועדיין אפשר, אפילו באמצע יום שמש, למצוא פינות ריקות לחלוטין מאדם, פינות שרק להק חוגלות גדול ופתאומי מרעיד אותן משלוותן, ומשפחה קטנה של צבאים מתבוננת כדי לבדוק, מי זה הגיע ומה מטרת בואו.
אל עין גבר נסענו כדי לחפש מעיין. השנה עדיין קשה למצוא אותם זולגים ומפכים, מפכפכים בנעימות ועושים קולות של נשיקות. בינתיים, עד לבוא גשמים רציניים, עין גבר חרב. מה שנותר ממנו כעת הוא שלט של הקרן הקיימת שמסביר, כמעט מתנצל, מדוע אין מים בעין. אבל, כך מתברר מהר מאד, הרומנטיקה לא זקוקה תמיד למעיינות שוצפים. די במראות שלווים מאד כדי שהלב ירצה עוד.
המעיין שלא היה שוכן בתוך יער ביריה, שיתרונו המצויין, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא שכנראה רוב המטיילים הותיקים כלל לא שמעו עליו. השילוט ברור ונהיר: מצומת עין זיתים תוכלו לנסוע על פיו בלי להתבלבל כלל, ועד מהרה תמצאו את עצמכם בלב חורשת עצי מחט שהיא מעשה ידי הרשויות, ולפעמים יוצא לרשויות מעשה ממש טוב: יש כאן שבילים חדשים ונוחים למעבר בכל מכונית שהיא, לא צריך ג'יפ. יש פינות מוצלות שאפשר לקחת אליהן את המשפחה המורחבת לפיקניק רוגע. והעיקר: השטח גדול, גדול מאד, גדול די הצורך להיעלם כשהאהבה דוחקת, ואפילו, אנחנו מעזים לנבא: גדול וסמוי מן העין די הצורך למעשה של אהבה.
אבל הקרן הקיימת אינה האמא היחידה של היער. גם אמא אדמה עשתה כאן מעשים יפים להפליא. הנה, ניצנים ראשונים של כליל החורש, עץ שמתחשק לשיר לו "את תלבשי את השמלה הסגולה", ובכלל להגיד לו עד כמה הוא מפתיע בנוף הירוק –אפרפר, נטול הדרמות, שתוכלו למצוא כאן. והנה קצת קטלבים, והמון שומר בר, ובעיצומו של חורף, אחרי הגשמים, זהו מקום נהדר למצוא בו אורניות ולקחת הביתה, ועוד יהיו רקפות, אבל גם בלעדיהן אפשר להסתדר בשניים.
יער ביריה מזמין טיול רגלי לא אתגרי, מהורהר ואיטי. או נסיעה חרישית, איטית אף היא, לאורכם של שבילים שתוככנו כה יפה, עד שאפשר להקיפו מכל עבריו ולחבקו ממעל ומלמטה בשמחת-גילוי פשוטה וראשונית.
היינו לבד, חוץ מהחוגלות שנדרכו למשמע מנוע המכונית והידסו כעדר של גמדים קטנטנים הלאה, אל תוך סבך האורן. שלוש שעות, ואף נפש מטיילת לא נקרתה על דרכנו. בשלוש שעות אפשר, אם רוצים, לאהוב בשקט גמור, וגם ללמוד משהו על הקשר ההכרחי כמעט בין אהבה לבין שלווה. המשוררים הגדולים לש העידן הרומנטי ידעו זאת היטב: נכון שיש סערות ומשברים, ונכון שהלב עולה על גדותיו כמה פעמים ביום כשמאוהבים באמת, אבל בסופו של דבר האהוב או האהובה הם השלווה. וכמובן, גם פיסה שוקטת ומוצנעת של יער.