עבריין צעצוע / קובי אוז

מונולוג של זואי אמסלם, מתוך ספרו החדש של קובי אוז, "עבריין צעצוע", שיוצא בימים אלה

קריית מלאכי לא נתפרה על פי מידותי, כאילו המנטליות וזה, זה פשוט לא היה אני. בכיתה העיונית שלנו למדו כמעט רק בנות, רוב הבנים נשלחו למגמה מקצועית, נפחות, נגרות, רתכות, ובני המזל – למגמת אלקטרוניקה. אנחנו הבנות למדנו ספרות. יותר נכון, כולן שיננו ורק אני באמת ניסיתי להבין. כולן היו חרשניות מטורפות ואף אחת לא ממש הביעה עניין ממשי בחומר. רצו רק להשיג את הבגרות ואת החבר העשיר עם המכונית. לא הסתדרתי שם. התלבשתי שחור, התאפרתי חיוור, הייתי גותית כזו והן היו, אין מילה אחרת לזה, סתם פריחות. בית הספר בשבילן היה המנזר שאבא ואמא שלחו אותן אליו. להורים זה היה סידור טוב. אם הבת לומדת, אם העולם שלה מצטמצם במחברות, אז היא לא מידרדרת לתרבות רעה. וככה ההורים יכלו להיכנס להן לתוך הנשמה ולרדד להן את האישיות, עד שמא שנשאר זה נסיכות בצקתיות כלואות במגדל של שיעמום, מחכות לנסיך מזדמן שיוציא אותן מהמעצר ויכניס אותן לכלא.

כל חברותי עשו בגרות, הלכו לצבא, ותוך שנתיים-שלוש התחתנו עם איזה אופה פיתות או במקרה הטוב כדורגלן. כל אחת מהחברות שפגשתי מאז היתה עם מבט זגוגי של מטומטמת ועגלה של תינוק. אז איזו תועלת הפקת מזה שאת יודעת ביאליק? את מדברת עם בעלך על ביאליק? זכית באור מן ההפקר? את מרגישה כמו ציפורה נחמדת? מסתובבת בחוגים אינטלקטואליים? לא, את נחנקת בתוך חיתולים. ומכל הבגרות הזאת נשארה ילדה קטנה שמגדלת ילדה קטנה, ובמקום אבא שלך קיבלת איזה שתלטן חדש, צעיר יותר, שמתייחס אלייך כאילו את שילוב של קישוט ועוזרת בית.

אני כאילו לא בקטע הזה. הבנתי שזה ריקני. הבנתי שאני לא רוצה לשחק את המשחק הזה. התחלתי להיראות שונה, פקחתי את העיניים והתחלתי להכיר אנשים אחרים, פנקיסטים, פריקים, אנרכיסטים, אנשים שאבא לעולם לא יכבד. האלטרנטיבים האלה הם האנשים המשוחררים ביותר בעולם. אין להם תוכניות גדולות, רק להפוך את כל העולם על פניו.

זה התחיל מזה שמדי פעם הייתי לוקחת את עצמי ונוסעת לתל אביב, הולכת לאיזה מועדון, בזה למיינסטרים ומסיימת את הלילה בבית של איזה תקליטן, מתופף או סלקטור. אין ספק, תל אביב נתפרה על פי מידותי. יום אחד פשוט נשארתי כאן, לא חזרתי יותר לקריה. לוס אנג'לס העלובה של הפריפריה נשארה מאחור. ניתקתי את הקשר המעיק עם ההורים בלי לחשוב על זה אפילו. שכרתי בזיל הזול דירה ליד בית הקברות טרומפלדור, ארבעה שותפים. אני בת בית בתל אביב, חיה מול בית הקברות של כל מי שהיה פעם מישהו בעיר הזאת, השכנים שלי שקטים.

בתל אביב אני מרגישה אדונית לעצמי, מנהלת את החיים שלי, מתמזגת, זורמת.

לפעמים באים כאילו אנשים מהילדות שלי, אם אפשר לקרוא לזה ילדות, ומספרים לי מה חדש. זאת התחתנה, זאת עושה ברית, זאת חולמת לעבור לבאר שבע.

"ואת, מה איתך?" הם שואלים, "יש משהו בדרך, איזה מישהו רציני?"

אני מסמנת עליהם צלב גדול ודמיוני, כמו שמסמנים כדי לגרש רוחות רפאים, ועושה לא עם הראש.

"אבא שלך קצת חולה, את יודעת? ראיתי אותו בשוק, הוא בקושי הולך, יש לו מקל. ואימא שלך, מסכנה, נפלה עליה זיקנה. את לא בקשר איתם, נכון?"

אני לא בקשר איתם, ואין משהו בדרך, ואין מישהו רציני. יש רק אותי, זואי אמסלם, בגינה של שינקין, בוכה ולא יודעת למה.

 

מתוך "עבריין צעצוע" מאת קובי אוז, הוצאת קשת, 201 עמ'