חוקרים במיקרוסופט מפתחים מעין "מוח ממוחשב" שלא שוכח דבר, שיאפשר למשתמש בו לתעד כל פריט בהווה – תצלומים משפחתיים, ציורים של הילד, דואר אלקטרוני אישי או עסקי, סרטי וידאו ביתיים של הטיול לחו"ל ועוד, כך מדווח כתב העת "ניו סיאנטיסט" בגיליונו החדש.
מדובר בפרויקט MyLifeBits (פיסות החיים שלי), במסגרתו חוקרים במעבדת Media Presence של מיקרוסופט בסן פרנציסקו מפתחים מסד נתונים חכם, שיאפשר לאנשים לקטלג חוויות ואירועים מחייהם ולחפשם באמצעות מלות מפתח ממאגר מולטימדיה ענק בנוסח "גוגל".
על פי מיקרוסופט, הזיכרון האנושי בוגדני למדי - חוויות נצבעות בוורוד או בשחור עם הזמן שחולף. לעתים קרובות, אנשים מתקשים לשחזר חוויות עבר כראוי - פרטים רבים נשכחים ואחרים מסולפים או מפורשים באופן בלתי מהימן.
גם כאשר התיעוד האישי נשמר – באלבומי תמונות מצהיבות, מגירות עמוסות ניירות מקומטים, מסמכים שמעלים אבק בבוידעם או ערימת מכתבים מלופפת בסרט או מסמכים במחשב האישי, קשה לאנשים למצוא את מה שהם מבקשים. חמור מכך, לעתים הם לא יודעים מה בדיוק הם מחפשים. מסקנת החוקרים: יש להתייחס ל'זבל האורגני' הקרוי במוח בספקנות הראויה לו ולגבות אותו במוח אמין יותר, מוח ממוחשב.
אמין כמו Windows?
כל קובץ מדיה שיישמר ב-MyLifeBits יתויג במלות מפתח ויקושר לקבצים אחרים על פי הקשר. קבצים קוליים יומרו לטקסט כדי שגם הם יהיו ניתנים לחיפוש. כדי לשלוף מידע מעברו באמצעות MyLifeBits, המשתמש יוכל להזין מילות מפתח או להגדיר טווח תאריכים מסוים. המערכת תציג בפניו רשימה של חוויות אנושיות מעברו - שיחות הטלפון, תכתובות דואר אלקטרוני, צילומי וידאו שתיעד, מסמכים שקרא ועוד.
המערכת חכמה מספיק כדי ליצור פרופילים של חברים ומכרים משותפים, מקומות או אירועים שתועדו במערכת. למשל, המשתמש יוכל לחפש שם של חבר במאגר ולצפות ברישומים של האירועים שעשו יחד, סרטי וידאו בהם הם מופיעים, שיחות טלפון משותפות, על פי מידע שהזין בעבר.
הנחת החוקרים היא שכעת, כאשר גם התקנים ניידים כמו טלפונים סלולריים ומחשבי כף יד כוללים מצלמות, אנשים יטו יותר לצלם ולתעד אירועים וחוויות בחיי היום יום. בהמשך העידן הדיגיטלי, הם מאמינים, משתמשים יוכלו לתעד כמעט כל מסמך שיקראו, כל תמונה בה יצפו וכל קובץ קול. למעשה, חלק ניכר מהחוויות הימיומיות יזכה לתיעוד דיגיטלי, ומגמה זו תתעצם בשנים הקרובות, על פי ההערכה.
למה זה טוב?
ומה ירוויחו מכך המשתמשים? הם יוכלו להיפטר מכל הניירות הישנים, החפצים מעלי האבק ולשלוף מידע חיוני בכמה הקלדות על המקלדת.
שירות זה עשוי להועיל לאנשים שסובלים מבעיות זיכרון ולכל אותם מפוזרים בנפשם. עבורם יהפוך MyLifeBits למוח עזר, שיסייע להם להיזכר בחוויות מהעבר ולעמתן עם הזיכרון החמקמק. עם הזמן, מאמינים החוקרים, אנשים אלה יסתמכו יותר על מחשב המוח במקום על הזיכרון החמקמק, לטוב ולרע - נזכור יותר, נשכח פחות.
הבעיה העיקרית עם התפישה הזו היא המאמץ הנדרש לעומת התועלת – האמנם יש לאנשים צורך אינטנסיבי לשלוף חוויות מעברם? הרי אלבומי תמונות ישנים מעלים אבק מאחר שאנשים ממעטים להתבונן בהם. משתמשים רבים עשויים לדחות מערכת שאינה אינטואיטיבית דיה, שתכפה עליהם להפוך למתעדים אובססיביים ולהשקיע מאמצים רבים בתיעוד זה. נוסף על כך, שיקול האבטחה עשוי להיות מכריע – מי שיוכל לפרוץ למערכת כזו עלול להשיג מידע רב ערך על אדם ולמעשה, "לגנוב" את זהותו.
כל המידע שנשמר במערכת צורך זיכרון רב מאוד, כמובן, אך בקבוצת החוקרים מעריכים כי תוך חמש שנים, דיסק קשיח שיכיל 1,000 גיגה בייט יעלה כ-300 דולר, מספיק כדי לאחסן ארבע שעות של וידאו במשך כל יום במשך שנה.
ההוגה – וונבר בוש
הבסיס הרעיוני למערכת נהגה על ידי ד"ר וונבר בוש, (1890-1974), שהגה פיתוחים מרחיקי לכת, שחלקם תוארו במאמר פורץ הדרך "כפי שאנחנו עשויים לחשוב" (As We May Think).
המאמר, שפורסם באטלנטיק מונת'לי בשנת 1945, מתאר את ה"ממקס" (Memex), ספריית קבצים אישיים, בה האדם שומר את כל ספריו, מסריו ורשמיו, שיהיו זמינים לו במהירות ויהוו הרחבה מלאכותית לזיכרונו.
בוש תיאר מעין שולחן כתיבה עם מסכי מגע וסורק, שמאפשר לאחסן מידע טקסטואלי וגרפי ולשלוף אותו באמצעות מלות מפתח. הוא הסביר כי המשתמש במערכת יוכל לשלוף כל ספר ולהציגו על מסכים שיוצבו על השולחן.
בוש האמין כי בעוד הוא קורא, המשתמש יוכל לפעול בהתאם למחשבות והתגובות המתעוררות בו במהלך הקריאה, בתהליך פעיל הדומה לכתיבה. הוא הניח שהקורא יוכל להוסיף למלים שמופיעות על המסך הערות ולארגן אותן מחדש והתווה את הבסיס להמצאת טקסט וירטואלי שאינו פיזי. הוא גם הגה את רעיון הקיטלוג האסוציאטיבי של מלים, שידוע היום במונח "קישור". "הרעיון הבסיסי הוא שבחירה בכל פריט על המסך תוכל להביא לבחירה בפריט אחר", קבע בוש.
בוש, אחד ההוגים היותר חשובים במאה הקודמת, סבר כי רעיונות מרחיקי לכת אלה, שהיוו בסיס להמצאת ההיפרטקסט, הם "קונבנציונליים".