הבלי התיירות החקלאית

פעם היו שולחים את הנוער למחנות עבודה, היום עושים מזה ביזנס; אנשי העיר מתפתים לסיור ברפת או בדיר, קטיף תפוחים או מסיק, טיולים בעגלת טרקטור או חביתה מביצה שהוטלה הרגע. כמה טרחני, כמה יקר

בסוף שנת 2000 חזרנו לארץ לאחר טיול תרמילאים במזרח הרחוק נסענו לכמה ימים לערבה לעזור לחברים בקטיף פלפלים. קמנו כל יום עם שחר, קטפנו ומיינו פלפלים, וכל ערב חזרנו עייפים אך רצוצים דרך ביתן שומר הגבול, חייל ירדני תורן, שברך אותנו גם בבוקר בעוברנו לעבר בתי הרשת הגדולים בהם גדלים פלפלי הייצוא של ישראל: כשנחתם הסכם השלום עם הממלכה ההאשמית מצאה את עצמה האדמה הפורייה מעבר לגבול המתוקן.

האמת היא שלא כמו הפועלים התאילנדים איתם עבדנו, הגענו לשטח רכובים על טרקטורון (כמה רומנטי), זכינו להפסקות צהרים ארוכות ולשעות שינה מספיקות, וסעדנו את לבנו על שולחנם של בעלי הבית. איש גם לא בא אלינו בטענות על כך שהזוג הצעיר, גומר לקטוף שורת פלפלים אחת בזמן שפועל תאילנדי אחד גומר שתי שורות. בקיצור, חופשה של ממש מחיי העיר הסואנים שעוד לא ממש התרגלנו אליהם.

הסיפור הקצר הוא לא על מנת לקבל את אות הציוני האחרון, וגם לא על מנת לטפטף שבלב לבה של המלחמה יש גם שלום בארץ, אלא רק כדי להצביע על כך שכל עניין הכפריות בלירה מתחיל להיות מוגזם.

 

ברברת סטייל נטורליסטית

 

פעם היו שולחים את הנוער למחנות עבודה, היום עושים מזה ביזנס תיירותי. אנשי העיר משלמים עבור סיורים ברפת או בדיר, עבור השתתפות בקטיף תפוחים, מסיק זיתים או בציר ענבים עם אפשרות לשילוב בסדנת דריכה וביקבוק במחיר מוזל. התייר העירוני משלם גם עבור טיולים בעגלת הטרקטור, או סיורים בדרך הכותנה (דרך שרוקנה, אגב, את הכנרת ממים, ומילאה את מי שמילאה בכסף).

עם כל הכבוד לשיעורי החקלאות שנערכים בחצר האחורית של בית הספר, שתי אצבעות מפינת העישון, כדאי היה שלא ההורים יצטרכו לקחת את ילדיהם לראות מהי חקלאות, ולא רק בעלי האמצעים יוכלו להעניק את חווית האכלת העגלים לילדיהם. ארכאי ככל שישמע הדבר לא יזיק לנוער הנפלא שלנו לוותר על יומיים שלושה של לימודי היסטוריה או חשבון בשנה, לצאת לכפר, ולעסוק בעבודות שעושים היום רק התאילנדים בארץ, ובאותו שכר. תיירות חקלאית לא תצמח מזה, רק תועלת. את הכסף יכול משרד החינוך להעביר למפעלי הסנדוויצ'ים לתלמידים הרעבים, למורות ששברו את ציפורניהן, או לתלמידים עצמם.

לא מדובר רק בחינוך לעבודה. ספק גדול אם העבודה היא ערך בכלל או סתם אמצעי לחיות. מדובר בחינוך למשהו אחר לגמרי - הכרת ערכם של דברים. לא יזיק אם הדור הבא ידע איך נראה שיח פלפל או עגבנייה, ומה טעמו של חלב טרי - לא רק מה טעמו של יין בוטיק. מגוחך ככל שיישמע הדבר לכל יוצא קיבוץ, בוגר גרעין נח"ל, או כל מי שחי בארץ יותר משלושה עשורים, הולך וגדל פה דור שלא ממש יודע שמלפפונים לא גדלים בסופרמרקט. ההבדל בין מוצרי חקלאות לבין מוצרי תעשייה אבד בדרך, אם לשפוט על פי האירוח הכפרי והארוחה הכפרית, חוויה נוספת שמציע המגזר החקלאי למבקר העירוני. חוויה רווית הבל המוצעת לא אחת במחיר מוגזם.

אמנם כאשר מדובר בארוחה כפרית הכוונה היא בדרך כלל לתפריט עצמו (ע"ע לחם כפרי), אך הארוחה הכפרית, חלק בלתי נפרד מהאירוח בצימרים, מתהדרת במאכלים תוצרת בית שגודלו ויוצרו באזור. וגם כאן כבר עברו הכפריים את גבול הטעם הטוב.

נכון, ארוחות הבוקר הכפריות שאינן מבוססות על חלב שעבר התעללות בתנובה, אלא על חלב, ירקות ותבלינים טריים ובעיקר על גבינות, ריבות, זיתים, ולחם - כולם תוצרת בית, הם חוויה לעניין - בעיקר אם בעלי הבית יודעים לא רק להכין את האוכל אלא גם להכין אותו טעים.

עם זאת טרחנותם של בני הבית סביב האורחים וההדגשה החוזרת ונשנית של הטבעיות והשורשיות של כל קורנית בחצר, של כל מנה בצלחת, ושל הקשר ההדוק ביניהן היא לא רק טרדה לנופש. מדובר באמצעי להעלאת מחירי הארוחות הכפריות, שאמורות היו להיות זולות באשר העלויות שלהן נמוכות יותר, מה גם שלא פעם מי שמכין אותן בפועל הם אותם תאילנדים המצויים בשפע בתחומי הכפר. בפועל מגיע לעיתים מחיר ארוחת בוקר שכזו, למחירה של ארוחת בוקר במסעדת יוקרה תל אביבית, פשוט מוגזם.

ההגזמה בה מתואר כל מרכיב מזון כאילו היה הדבר הכי טבעי בעולם, מרגיזה אולי את מי שמכיר קצת את הכפר. אך העובדה שבעלי הבית מתהדרים בכך שהביצה הוטלה ממש הבוקר בלול שנמצא ממש במושב השכן, יותר משהיא מגוחכת היא מעידה על בורות המבקרים. החקלאים בארץ, שהבינו שיש כסף בתיירות ההבל הזו מהמרכזים האורבניים, הם לא הבעיה, הם הסימפטום. זו אשמתנו האורחים לא פחות מאשר אשמת המארחים: ההתלהבות העירונית מהברברת הסטייל נטורליסטית הזו היא שמקיימת את הריטואל המעיק, לא רק כלכלית.

מעבר למחירים המופרזים לא פעם, ומעבר לגיחוך שיש במכירת טבעיות בלירה, חשוב לזכור את הדבר הכי חשוב בעניין - השקר הגדול העומד ביסודו: המגזר החקלאי הוא אחד המגזרים הכי לא ידידותיים לסביבה. לא במקרה זכה ח"כ שלום שמחון להיכלל ברשימה השחורה של חברי הכנסת המזיקים לסביבה שפורסמה בשבוע שעבר - הוא היה שר החקלאות.