אף אחד לא מת

שמוליק דובדבני, מעריץ מושבע, לא מרוצה מ"למות ביום אחר"

אופוס מספר 20 בעלילותיו של סוכן הוד מלכותה 007 (במניין זה לא נכללים הפרודיה "קזינו רויאל" מ-1967 ו"לעולם אל תאמר לא" מ-1983, גירסה מחודשת של "כדור הרעם", שהופקו מחוץ לסידרה הרשמית), עומד בסימן ארבעים שנה לצאת סרט בונד הראשון. ההרפתקה הנוכחית, לפיכך, משובצת ציטוטים והצדעות לסידרה עצמה – למין האלי ברי המגיחה מבין גלי הים בביקיני סטייל אורסולה אנדרס ב"דוקטור נו", ועד לעלילה עצמה המזכירה את זו של "יהלומים לנצח" מ-1971. מצד שני, דווקא ביום חגו מצבו של בונד, ג'יימס בונד, נדמה קשה מתמיד: הוא מתנהג כאילו "אוסטין פאוארס" מעולם לא היה שם.

 

העולם בפאניקה, שוב

 

משום ש"למות ביום אחר", הסיבה שלשמה התכנסנו כאן, מעיד למרבה הצער על הסיטואציה הבלתי אפשרית בה נתון, מאז שנות השמונים, סוכן העל הבריטי. משריד כל יכול של ימי המלחמה הקרה הוא הפך לסופר-גיבור פלקטי, חיוור ומלא ערך עצמו. ראשיתו של הסרט אמנם מפתיעה, שכן היא מבקשת לחשוף את צדו הפגיע של בונד – זה קורה לאחר שהוא נבגד, נתפס, ומבלה חודשים ארוכים בכלא הצפון קוריאני, משם בונד בוקע כפי שלא נראה מעולם: מגודל זקן ושיער, עוטה סחבות – ברם חיש מהר הוא חוזר לעצמו, ושב להיות אותה דמות חבוטה ומעייפת של נרקיסיסט נהנתן.

עלילתו המופרכת של הסרט הנוכחי מובילה את בונד לאיסלנד, שם, בארמון קרח מרהיב, רוקם הרשע העולמי התורן (טובי סטיבנס, בנם של מגי סמית ושחקן הבמה המנוח רוברט סטיבנס), תוכניות כיבוש קולוסליות בסיועה של יפהפיה תורנית. זהותו של אותו נבל עומדת במרכז תפנית משונה המתרחשת בעיצומו של הסרט, וניכרים בה עקבותיהם של אותם סרטים שהופקו בארצות הברית בשנות החמישים, והתריעו מפני חדירתם של אלמנטים עוינים – "אדומים", זאת אומרת – אל המערב. "פלישת חוטפי הגופות" שביים דון סיגל ב-1956 היה אחד הבולטים שבהם, ו"למות ביום אחר" לא רק מתכתב עמו ישירות, אלא מעורר מחדש את הפאניקה הנושנה ההיא בעולם שעודנו מדמם את אירועי 11 בספטמבר.

 

חיקוי של מחקיו

 

אף שאין זה אחד הסרטים המוצלחים בסידרה, עדיין מספק "למות ביום אחר" כמה קטעי פעולה לא רעים, אחד מהם מוצא את בונד נס על פני קרחון מתבקע. אבל השאלה הצפה ועולה נוכח הצפיה בו אינה האם בונד יצליח לגבור על מחרבי האנושות, אלא האם ישרוד בטריטוריה של אפקטים דיגיטליים הנשלטת כבר על ידי סוכנים-צאצאים נוסח "XXX". מבחינה זו, סרט בונד ה-20 במספר – אחד המטופשים בתולדות הסידרה – מתקשה לתפקד במציאות קולנועית שהשתנתה. וכך, בעוד בונד עצמו (פירס ברוסנן בפעם הרביעית) נותר חסר גיל, עצמותיה של הסידרה כבר חורקות מזוקן.

כל סרט בונד הוא בבחינת אירוע קולנועי מסוים, ו"למות ביום אחר" אינו יוצא דופן. אלא ש-007 של ראשית המילניום נראה יותר כמו חיקוי לא מלהיב של מחקיו, אין פה שמץ מן האלגנטיות שהפכה את הסידרה ל"דבר האמיתי", ובתור סרט שמצעיד את סוכן הוד מלכותה אל האלף הבא הוא עדיין חדור מידה בלתי נאותה של שוביניזם שהופכת את בונד, בפשטות, למיושן. מצד שני, מעריציה הנאמנים של הסידרה השורדת ביותר בתולדות הקולנוע – ופה כותב אחד מהם – לא ינטשו אותה גם ברגעי השפל שלה, כלומר כאשר היא מספקת בידור סביר ותו לא. מבחינה זו, בונד לא ימות. לא ביום אחר, ולא בכלל.

(ואף מילה על הופעת האורח העציצית של מדונה, שגם מבצעת את שיר הנושא, כאמנית סיף, או על מכונית האוסטין מרטין הבלתי נראית, אולי הגאדג'ט הכי אידיוטי בתולדות צעצועי בונד)