מלחמה? תביאו, נלחין

נעמי שמר היא נקבת טירנוזאורוס זקנה, המלכה האם של השיר הישראלי, פיקציה אמיתית. ארי קטורזה מתקשה להאמין לה, אבל הצליח להאזין לאוסף "מדיה דיירקט" של מיטב יצירתה והבין כי אין מה לעשות נגדה

זה אולי ישמע לקוראים הצעירים מוזר, אבל כמו שנוהגים להעמיד אמריקני בפני השאלה לגבי מקום הימצאו כשרצחו את קנדי, נהגו פעם לשאול כאן: "איפה היית כשהשמיעו בפעם הראשונה את 'ירושלים של זהב'?". אני אפילו לא נולדתי אז, אבל לא היית צריך לגדול בשנות ה-60 כדי לחוות את נעמי שמר. עוד בגן שטפו את המוחות הכי טובים שלנו בלהיטי הילדים שלה; בטקסי יום הזיכרון בבית הספר הכריחו אותנו לשיר את שירי הלוחמים שלה וגם בחגים לא נעדרה דמותה. והתהליך חוזר על עצמו, כי הילדים הרי משננים בגן את "בראש השנה". נעמי שמר כאן, שם, בכל מקום בעולם; ישות גדולה מן החיים; דומה ל"קיו", ההוא עם כיסוי הראש מ"האיים האבודים", כי גם כשהיא לא היתה בסביבה, אפשר היה לחוש בנוכחות שלה.

כיום נעמי שמר היא בת 72. יש לה פרס ישראל בכיס ומספיק שירים כדי לחיות מתמלוגיהם לכל חייה. "אומרים ישנה ארץ" שלה בגירסת ירדן בר-כוכבא הוא שלאגר עכשווי, וקופסה חדשה בת חמישה דיסקים מבית "מדיה דיירקט", המאגדת מגוון נאה של יצירתה לאורך השנים, ניתנת לרכישה. 45 שנה אחרי שהחלה את הקריירה, נעמי שמר נותרת אחד מהאייקונים הישראלים הגדולים של המאה שעברה, בעיקר כי המלחמות - באופן טראגי - עושות רק טוב לקריירה שלה.

חשבתם שהיום, בשנת 2002, בין האוטובוסים המתפוצצים בירושלים לבין הקרקס הטראגי בג'נין, אי אפשר להאזין לשירים המגוייסים של שמר מבלי להרגיש באבסורד? טעיתם, מתברר שאפשר. בימים משוגעים כמו אלה, אמנות מגויסת חמושה בבלוטת נוסטלגיה עושה בדיוק את מה שעשתה לפני ארבעים שנה. היא מעניקה תחושת אחדות ומראה שיש מטרה. מה המטרה? אף אחד לא יודע, אבל השירים נותנים תחושה שיש.

כנראה שבין התעלומה סביב דמותו של מצנע לבין הסחורה הצפויה משרון, כשהעתיד נראה חסום וההווה מדכא, העבר הדמיוני נוסח "אומרים ישנה ארץ" של שמר הופך לקול של התקופה. השיר הוקלט מחדש לפסקול של "בנות בראון" והיה לסינגל הכי מבוקש ברשת (ממש כמו "דרכנו" בתחילה), והוא מסמל את שיאו של תהליך חזרתם של שירי ארץ ישראל כטרנד הלוהט. אחרי ההתקמבקות של שרה'לה, החלטורות של נאור ואיגי וההצלחה של "דרכנו" - בעידן בו אחד מתוך שישה אנשים הוא מובטל - "אומרים ישנה ארץ" מזרים חמצן לנשמה הכמהה למעט תקווה. תשאלו אותי "איה אותה ארץ", ואגיד לכם שהיא עדיין (ומעולם) לא נמצאה, אבל רובינו לא חושבים כך. מתברר שהישראלים, כשלא יודעים לאן המדינה הולכת, מתחילים לשיר. כשלא מאמינים בכלום, שרים על שירים שכאילו אפשר להאמין בהם.

 

עליצות נדירה

 

האמת היא שרבים מהשירים של שמר נראים לי כיום מצחיקים. זה לא שאין בהם רגעים יפים, לעתים מרגשים, אבל שמר היא הגרסה המוזיקלית של חסמבה-לייט, הירון זהבי של המוזיקה הישראלית בעידן הפרה-שלמה ארצי שלו. גם בגלל שהחלה את דרכה בכתיבת שירי ילדים וגם בגלל שהטמיעה בהמשך השפעות של שנסונים צרפתיים אל תוך רוחה של אמא-רוסיה, היצירה שלה ניחנה ביותר שמחת חיים משירי ארץ ישראל של הדור שקדם לה. יחסית לכובד הראש של ידידיה אגמון, נחום נרדי, מרדכי זעירא, דוד זהבי והאחרים, האופטימיות של שמר היתה חיובית למדי, כמו לפתוח חלון ולתת לכל האוויר הרע לצאת החוצה. גם היא, כמו יוצרי הדור שקדם לה, הרבתה בתיאור טבע, גבורת לוחמים וקטפה פירות עם שירי הפטריוטיזם הכי פטריוטיים, שבהחלט לא היו שמחים (למשל, "ירושלים של זהב" ו"לו יהי", שהפכו למעין תפילות חילוניות, ואפילו שירה המרגש והטוב ביותר, "אנחנו מאותו הכפר", לא ניחן בקמצוץ של שמחה). אבל שמר הפליאה ביכולות כתיבה של פופ מודרני שלא היו מביישות יוצרים רבים: "העיר באפור" הפרנקופילי, "אהבת פועלי בניין", ואפילו שירים שכתבה ללהקות צבאיות, כמו "חמסינים במשלט", ניחנו בעליצות די נדירה שבאמת היתה נחוצה כאן. היא עשתה לאנשים טוב על הלב.

שמר היתה ועודנה המלכה האם של השיר הישראלי. כמו המלכה האם, היא סמל למורשת, לעבר, ליציבות שלא בטוח עד כמה היא באמת רלוונטית לימינו, אבל כזו שלא יכולה להיעלם כי מתברר שזקוקים לה בכל משבר קטן (או גדול). אמנותית גרידא, זו לא תהיה הנחה שערורייתית מדי כי היצירה של הדור שבא אחריה, נאמר זו של שלום חנוך, מאיר אריאל ודני סנדרסון, ובמובנים מסוימים גם זו של אביהו מדינה, עלתה על זו של שמר. לא רק בגלל שהם היו יותר מרדנים, או - כמו במקרה של סנדרסון - לקחו את ההומור למקומות מעניינים, אלא גם כי היכולות המוזיקליות והליריות שלהם היו מפותחות יותר והאלבומים שלהם כוללים תובנות אקטואליות יותר לחיינו.

גם שני היוצרים האחרים הגדולים מהדור של שמר (שעיקר הפעילות החשובה של שלושתם היתה בין השנים 56'-72'), סשה ארגוב ויאיר רוזנבלום, שורדים טוב יותר בזמן. לאיש לא היו תשובות לחלוציות המלודית וההרמונית של סשה, וההפקות של רוזנבלום - ללא ספק אחד מן הגאונים הכי גדולים של המוזיקה הישראלית לדורותיה – התנהלו בספירות אחדות מעל כולם. החוש הנדיר שלו לגרוב, העיבודים מלאי הדמיון, הרמוניות הפופ המפותחות, ההשפעות של המיוזיקל (בעיקר "שיער") עשו למוזיקה הישראלית של הסיקסטיז את מה שחנוך עשה בסבנטיז.

 

איך הופכים אירוע היסטורי למיתוס

 

אבל כך או כך, שמר תישאר סמלה של הגדול של המוזיקה הישראלית, הגרסה הישראלית המקבילה לארווינג ברלין, שלא היה היוצר המעניין ביותר של דורו אבל הוא מייצג יותר מכולם – אפילו יותר מגרשווין - את תקופתו. גם בגלל שכתבה הכי הרבה שירים (כמעט ללא סינון); גם בגלל שהפשטות שלה הגיעה ליותר אנשים; גם כי התפרשה על קהלי יעד רחבים; וגם כי לפעמים היו לה את הרגעים הדגולים שלה, בעיקר באותם שירים בהם השכילה להפוך אירועים היסטוריים למיתוסים. אני לא מת על התרגומים שלה לשנסונים (בעיקר אלו של ברסנס, המציגים אותו ללא הברק שלו), ויש לה לא מעט שירים נאיביים לחלוטין, אבל שמר היא נקבת טירנוזאורוס זקנה, והיא יודעת שהיא כזו. היא גם יודעת שהיא הדבר הכי טוב שקרה לשיר הישראלי. אפילו יותר מהמלכה האם, היא רופאה מומחה לאומה חולה. ככל שזה קשור אלי, אני לא ממש יכול להאמין לה, אבל היא הפיקציה הכי אמיתית שיש. וכפי שסינן בזמנו ג'וני ליידון: "אלוהים נצור את המלכה".