לא צריך להתבייש

זה יכול לקרות לכל אחד. הפעם זה קורה לארי קטורזה: הוא מוצא את האלבום החדש של מארק קנופלר קולי לחלוטין. אולי כי קנופלר כבר זקן וחכם מספיק כדי לא לנסות שוב את תעלולי דייר סטרייטס

במשך שנים הייתי משוכנע ש"Money For Nothing" הוא השיר הכי גרוע של "דייר סטרייטס", בעיקר בשל ריח הצדקנות המזויפת שעלה ממנו. אחרי הכל, איך מארק קנופלר חשב שהוא הגיע ל-MTV אם לא בעזרת להיטים וקליפים (שהכילו, להזכירכם, כמה סופר-מודלס וחתיכות או מה שזה לא היה)? אבל ממרחק השנים נדמה שאפשר לסלוח לו. גם כי הוא תמיד היה אנטי-גיבור וגם כי היה ונותר גיטריסט בלוז מעולה, אבל בעיקר כי את החצי השני של הקריירה שלו (בתקופת הפוסט-"האחים לנשק") הוא ניהל כמו היה מחויב ללהיט ההוא: בצנעה, רחוק מעיני הזרקורים, מגיש פסקולים ואלבומים, שלפחות שני האחרונים שבהם, "מפליג לפילדלפיה" (משנת 2000) והחדש "The Ragpieker’s Dream" (לא כולל פסקול ביניהם), מציגות אותו במיטבו, כגיטריסט וככותב שירים.

"דייר סטרייטס" מעולם לא היתה בסבבים הראשונים של הפליי-ליסט הפרטי שלי, אם כי הגיטרה של קנופלר, שבגללה רצה פעם יצחק קלפטר שלנו לתלות את נעלי הריקוד ולפרוש, בהחלט עוררה עניין, ועדיין מעוררת (ואני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל הנה). האמת היא שאם מתייחסים אל קנופלר כאל אמן אינסטרומנטלי, ההנאה ממנו גדולה יותר. זה לא ש"דייר סטרייטס" לא היו להקה מוצלחת; הם היו סולידיים, רציניים, היה להם את הסאונד שלהם, אבל לפרקים הם היו מעט נאיביים (אני עדיין זוכר את השיר על הגיטריסט ההוא עם ה"ווק אוף לייף" שלו, והסיפור קורע הלב על הזוג האלמוני ההוא, "רומיאו ויוליה"); כמעט תמיד סחורה טובה, אבל מיד שנייה (אחרי דילן, רנדי ניומן, אינספור בלוזיסטים אחרים). קנופלר, כשלעצמו, כתב כמה שירים כבירים בחייו – נאמר, "המושלים בסווינג", "חקירות פרטיות", "מנהרת האהבה", "Skateaway " - אבל הרגעים הכי חזקים שלו לא נבעו מהמילים, הלחנים או השירה, אלא מהגיטרה. במילים אחרות, קנופלר הוא הגיטרה והגיטרה היא קנופלר, ואין לי שום בעיה עם האהבה האנכורניסטית-משהו הזו, אני שלם איתה ולעזאזל העולם.

 

לענג את בני השלושים ומשהו

 

"The Ragpieker’s Dream", שמזכיר את האקלקטיות והמסע בתולדות המוזיקה של המאה העשרים של דילן באלבומו האחרון והמצוין, "אהבה וגניבה", הוקלט בבירת הקאונטרי האמריקנית, נאשוויל, ונע בין ז'אנרים שונים: פולק אנגלי, קאנטרי-בלוז, סווינג, קצת רוקבילי, בלדות, ויש בו עיסוק רב באווירה. הנגינה המשובחת היא למעשה האלבום עצמו, כאשר השירים הם רק תירוץ כדי לנגן. אל קנופלר הצטרפה קבוצת נגנים חייתיים והגישה לשירים מאוד משוחררת. קנופלר, שלמעט אלבומיה של "דייר סטרייטס" הפיק בעבר גם אלבומים לבוב דילן ורנדי ניומן, מבסס את האלבום, איך לא, על הגיטרות, ויש שימוש רב באקוסטיות שמנוגנות נהדר; התופים, למרות הסאונד האקוסטי, מלאי בשר, והקול הלא גדול שלו בולט בפרונט.

הפייבוריטים שלי באלבום הם "Hill farmers Blues", שמשחזר את האווירה של "לאן את חושבת שאת הולכת?" המצוין מתוך "Communiqu" של דייר סטרייטס; "A Place Where We Used To Live" היא בלדה ענוגה עם פסנתר ג'אזי יפה; "Why Aye man" מזכיר את ההפקות שעשה דניאל לנואה לבוב דילן; "Quality Shoe" הסווינגי מצליח לשעשע; "Marbeltown" הבלוזי הוא שיכלול הטכניקה של הבלוזיסט המיתולוגי רוברט ג'ונסון (ובלוזיסטים קלאסיים אחרים), כאשר קנופלר הופך בעזרת כמה הכפלות ובסיוע עשר אצבעותיו ללהקה שלמה. השאר ממש קוליים ויכולים לענג היום את כל אותם בני שלושים ומשהו שגדלו על הלהקה בזמן אמת.

זה לא אלבום של דייר סטרייטס, אבל גם המעריצים לא באותו הגיל. זה אולי ישמע מוזר, אבל קנופלר, בן 53, אוכל לבדו את האלבום האחרון של פרל ג'אם לארוחת בוקר. עולם מוזר באמת (ואולי לא).