מייק איט ביג

החדש של אל. אל קול ג'יי מצליח לבצר את מעמדו של הראפר הוותיק בסצינה

אין לכם מה לקנא באל. אל קול ג'יי; לאחר 15 שנה בביזנס, עם שני פרסי גראמי, שישה אלבומי פלטינה רצופים, קשרים מצוינים בהוליווד ומשפחה מסודרת, קול ג'יי יכול לצעוק עד מחר כי הוא עדיין מרגיש את הלמות לבו הפראית של הרחוב השחור בגטו המפוייח, ועדיין אמינם יביא עליו מוחטה באלבומו הבא. ג'יימס טוד סמית' – קול ג'יי, בשבילכם – רושם על שמו בטאבו חלק ניכר מהזכויות להיפ-הופ הנוכחי ולו מחמת העובדה שהוא בשטח, בריא ומתפקד מאז 84', זמן ארוך יותר מכפי שכל ראפר בר-דעת העז להעביר מבלי לדקור, להידקר, לאדות או סתם להתאייד. במונחים של אומת ההיפ-הופ, קול ג'יי הוא בן מיליון.

שזו סיבה אחת טובה להביא לו כבוד, אבל לא מספיקה; גם לסנופ דוג היה פעם כבוד, אפילו לוויל סמית' היה פעם כבוד, אלא שבאוטוסטרדת עקיפות פרועה כמו אומת ההיפ-הופ, הישארות על המסלול 15 שנה הוא הישג שווה-ערך לקריירה של אם.סי. שימון פרס. כאשר מימין עוקפים אותך, לאורך השנים, דגמי גנגסטה-ראפ על סטרואידים מאגף ד"ר דרה, משמאל עוברים אותך דגמים מלוקקים ממשק החמאה והגבינות של ד'אנג'לו ושות', מאחוריך רושפת תעמולת השינאה מבית הזיקוק של אמינם ומעליך חולפת, אחת לפרק זמן, החללית הכסופה והבלתי ניתנת להתעלמות של הביסטי-בויז, קל להפוך בתוך תקרית ירי בודדה לחדשות של אתמול. בניסיון To Keep it real – סליחה, אין כאן עברית – אתה יכול לנסות להעליב מישהו בכוונה תחילה ולהצטרף למניין הגופות המנוקבות כצעד קריירה; או לוותר מראש, לעוף מהמשחק ולהפוך מרצון לוויל סמית', הפודל של הדודות מגלגל"צ. הראפ היה תמיד ספורט שרירי של מרחקים קצרים, וכמעט כל דור נפל על המשוכה שהציב הדור הבא.

מלבד קול ג'יי, האיש שתמיד הצליח, איכשהו, להחזיק חזק ולהישאר במשחק. ב- G.O.A.T, אלבומו המגובש ביותר זה שנים, ממציא קול ג'יי אופציה מקורית משל עצמו: אופציית הפאק-יו, תסלחו לי כולכם, אבל אני עשיר, מצליח, מבוסס ועדיין מקלל ומכה כמו סייח גטו צעיר. דרה ניסה לעשות את זה, באופן קצת מכאני, ב"כרוניק 2001", אבל קול ג'יי עושה את זה טוב יותר – ועדיין מעט נוסחתי – באלבום החדש. G.O.A.T, החל מהטייטל (ראשי תיבות ל- Greatest Of All Time), הוא מסע היפ-הופ כוחני ובלתי מעליב המגיע וחוזר לרחוב, מיישר קו עם דף ג'אם, הלייבל המיתולוגי בו חתום קול ג'יי, והמריץ כיום מקרים קיצוניים מסוג "אוניקס" ו- DMX לצד ידידותיים-עדכניים מדגם פאנקמאסטר פלקס ופוקסי בראון.

 

התחשבנות, חרמנות, ונצנוצים

 

קול ג'יי מחסל כאן חשבונות וסוגר פערים, נשמע טרי ומאיים, תובע את הכבוד המגיע לו כשורד הגדול מכולם; הוא מבהיר שהיה שם הרבה לפני טופאק וביגי, ואז נכנס בג'יי-זי ובקאניבוס ודופק שיטוט ניצחון ברחובות הגטו ("בלי לפגוע באף אחד/ קולומביין קורה בגטו כל יום" הוא מזכיר ב- "Homicide"). יש כאן כמה טרקים מצויינים באמת, בעיקר שיתוף הפעולה הבועט עם DMX, מתו'ד מן ורדמן ב- "Fuhgidabowdit" – שיושב על מיקצב ותחושה טימבלנדיים מאוד; “This is Us”, סוכריית אר אנד בי מתוקה עם קארל תומס; ו- “Imagine That", הקטע המחורמן היחיד באלבום במסורת הוותיקה של קול ג'יי, אבל משובח כמו שרק הוא יודע. למרבה חוסר ההפתעה, הרדיו האמריקאי התאהב דווקא ב- "III Bomb", ללא ספק אחד מקטעי ההיפ-הופ המנצנצים והחזקים ביותר של השנה האחרונה, עם חצוצרות גדולות, לופ בסיסי שאי אפשר להתנער ממנו ותחושה כללית של ביג, ביג טיים.

G.O.A.T הוא אלבום הראפ המושלם של אמצע הדרך; הוא שומר על קשרים תקינים עם הרחוב, מצויד באורחים הנכונים (אם כי סנופ דוג הצליח להשתחל גם לפה), מעליב ויורק במינונים סבירים ואפוי בדיוק במידה הנכונה כדי להתחבב בשמיעה ראשונה-שנייה ולאפשר לילדים הצפונים למתוח ידיים למעלה דרך הסאן-רוף טופ בגולף של האח הגדול. אין בו הרבה מרמת ההשראה, המורכבות או ההתרגשות הכנה המגיעות עם אלבום בכורה חוצב-לבבות כמו זה שניפק מוס-דף בשנה שעברה, אבל קול ג'יי שולט היטב בחומר ועולה בבית ספרנו גם לשנה הבאה, כש-G.O.A.T הוא ללא ספק ההמלצה הנכונה אם אתם מתכוונים לקנות רק מוצר אחד מהשנים האחרונות שלו. מדובר, לפני ואחרי הכל, באלבום בלתי-חנוני שעושה כיף גדול בבית, באוטו ובים. ובמילים שגם לירון תאני מבין: טעים (אבל לא מאוד מזין).