יכול להיות שזה סוג של הישג. קובי מרנקו הצליח לכתוב אסופה של סיפורים קצרים שאין בהם כלום. מכריכה לכריכה לא נמצא יותר משביב של רעיון מקורי פה, או משפט מנוסח היטב שם, כמו בסיפור "תירה, ילד, תירה" - "לא צריך להבין משפטים. צריך לכתוב אותם על קירות" (עמ' 56).
אז קיבלנו אמנם עטיפה יפה ומאוירת, אבל יותר מזה? יוק. כמה סיפורים עם סוריאליזם בפרוטה על אמא שרואה בגרון המודלק של בנה הקטן את עתיד מדינת ישראל (היה כאן איזה מסר נסתר שפספסתי?), או על בחורה אחת שצופה בהיחבא בכוחות הביטחון שמצניחים 609 כבשים שמסתננות לחלומות של אנשים, וכמה סיפורים ריאליסטיים נטולי פואנטה ועניין שבהם חוזרים שוב ושוב נושאים לעוסים ומוכרים היטב: שואה, גבורה, תקומה, פרנויה ואהבה. כל הרשימה המוכרת הזו מלוּוה בעדרי קלישאות קלושות ומליצות שדופות ושקופות, כמו "מנסה לשלוח לך דואר אלקטרוני של אהבה על קרן אור מקרית..." (עמ' 66).
גם אצל מרנקו בולטת המגמה השלטת כיום במה שניתן לכנות "הספרות הישראלית הצעירה": בואו נכתוב סיפורים שכאילו מתרחשים בשום מקום, אבל למעשה נייצר איזושהי אמירה חותכת וחד משמעית על מצב האומה. יש כאלה שזה הצליח להם, אבל מרנקו הוא לא אחד מהם. למה לקרוא לדמויות שלך ג'ים וג'ול, כשברור לכולם שהם השכנים שלנו בדירה ממול ושקוראים להם שחר או עזרא? ולמה, אם כבר מעניקים להן שמות שיש להם משמעות, ללכת על המובן מאליו ולקרוא להן צה"ל? לטובת מי שפספס שיש כאן אמירה?
לכתוב סיפור קצר זו עבודה קשה. בנוסף לכך, בשביל לכתוב סיפור קצר טוב צריך גם כשרון. לא מספיק לפזר לאורך הספר ארבעה אזכורים של סאלינג'ר באות מודגשת ולחשוב שבכך הסתיימה המלאכה. לא כל סיפור על התאבדות הוא "יום נפלא לדגי בננה", לא כל נער אבוד הוא הולדן קולפילד ולא כל מי שכותב סיפורים קצרים יכול להרשות לעצמו לנוח על זרי הדפנה של גדולים וטובים ממנו. אם ככה נראית המחתרת, יש להניח שמצבו של האושר לא היה מעולם רע יותר.
"מחתרת האושר", קובי מרנקו. הוצאת פרוזה, 141 עמ'