למראית הדז'ה-וו

חמשת המופלאים מ"ניקוי ראש", הפולניות מ"זהו זה" ושלישיית "הגשש החיוור" שוב יחד ב"יומטוב". שיחות קצרות עם החוזרים בשידור

לרגע שיפשפנו עיניים, כדי לוודא שזה לא אחד משידורי הלילה החוזרים של הערוץ הראשון, אלא הדבר האמיתי עצמו. רבקה מיכאלי, עליזה רוזן, טוביה צפיר, ספי ריבלין ודובי גל, חמשת המופלאים מ"ניקוי ראש" - התוכנית הסאטירית של מוטי קירשנבאום, ששיגעה את צופי הטלוויזיה החד ערוצית - שוב יחד. אומנם רק לרגע, לגירסה מעודכנת לשיר השבוע שלהם מאז, שתשודר הערב במסגרת "יומטוב", יום השידורים של "קשת" למען ילדים ונוער, אבל הביצוע נהדר כמו לפני כמעט 30 שנה. ולרגל היום המיוחד הזה יתאחדו גם שלישיית "הגשש החיוור" ושלישיית "זהו זה", אליהם עוד נגיע.

אולפני "מימד" ברמת החייל. ריבלין, היפראקטיבי ותזזיתי, מפגין סידרה אינסופית של פרצופים מול המצלמות. הבנות מ"בנות בראון", רוזן ומיכאלי, שופעות חמימות הדדית. צפיר מרענן את הקטע מהעבר עם חיקויים עדכניים. וגל מוכן תמיד לפצוח במחול ה"ורק ירושלים אפס שתיים" הנצחי שלו. לפתע חוצה את האולפן איזו בז'ז'ינה בלתי צפויה, וכשמסתיימים הצילומים, נשמע קול המזכיר את פנינה דבורין של "החוליה החלשה", האומר ש"יותר גרוע זה לא יכול להיות". ואז כולם מתפרקים. צפיר יוצא במחול נוסטלגי עם רוזן, גל מדגים קפיצת חמור אקרובטית על גבו של ריבלין, ומיכאלי נדחקת להצטלם עם הבחורים.

הוותיקים מבין הצופים יתחברו תוך שניות ל"ניקוי ראש" של פעם, אבל בין לבין יש איזכורים עכשוויים. גדר ההפרדה, הוויאגרה, ממשלת שרון, הפלשתינים. מהבניין הסמוך של "שידורי קשת", המפיקה את שידורי "יומטוב", מגיח המנכ"ל אורי שנער. ההבעה על פניו נוכח ביצועי הנבחרת אומרת הכל. "בשבילי ובשביל בני דורי החבר'ה האלה הם מיתולוגיה, היסודות הכי משמעותיים של הסאטירה הישראלית. כל מה שיש היום בתחום זה מהזרעים הם זרעו אז. לו רק אפשר היה לאחד אותם כיום!".

בתום הצילומים אני מכנס את החמישה ושואל אותם מה הצחיק אותם אז ומה מצחיק אותם כיום. צפיר: "אותי מצחיקים קומיקאים כמו צ'ארלי צ'פלין, שעליו גדלתי, מיסטר בין וג'ון קליז, שמצחיק אותי עד דמעות. אולי אפתיע אותך אם אומר שציניות וסאטירה לא ממש מצחיקים אותי, אם כי אני מאוד אוהב לראות את שי ודרור, שלדעתי עושים סאטירה טובה מאוד".

מיכאלי: "אז והיום אנחנו בעצם צוחקים בעיקר על עצמנו. המזעזע הוא שכיום צוחקים על אותן בעיות, אלא שאז הן היו בחיתוליהן, והיום הן מזכירות את הר הזבל של חיריה".

רוזן: "אותי לא מצחיקים דברים סאטיריים. אז הצחיק אותי טוביה עם החיקויים שלו. ספי הצחיק ומצחיק אותי גם היום, וגם רבקה'לה עם השנינות שלה".

ריבלין: "מה שהכי הצחיק אותי ב'ניקוי ראש' היו התנאים. על הרצפה. על הקרשים. והבלגן, יא אללה, איזה בלגן! אבל אם לדבר ברצינות, ההצחקה היתה ברמה קצת יותר אינטלקטואלית, בלי לרדת לסלפסטיק".

 

- ומה פחות הצחיק אתכם אז?

 

ריבלין: "הסאטירה הפוליטית. זה לא מצחיק אותי עד היום, כל השמחה לאיד".

גל: "הצבא. לא היינו יורדים על הצבא. כמעט".

מיכאלי: "אף פעם לא נגענו בשואה. גם לא נכנסנו לבעיות אישיות".

 

- על מה אתם מצטערים מתוכניות "ניקוי ראש" שלכם?

 

צפיר: "לא הצטערתי על כלום. אהבתי הכל".

מיכאלי: "לא היו לי שום הירהורי חרטה או הרגשה שעשינו משהו לא נכון".

ריבלין: "אני מצטער על קטע שעשינו על ראש הממשלה דאז, רבין, עם כוונה שזה יהיה לטובתו ויצא נגדו".

גל: "פגעתי פעם תוך כדי שידור בשמוליק רוזן, איש נחמד ואביו של עמנואל רוזן, וביקשתי ממנו סליחה. גם פגעתי פעם לא בכוונה בחיים לנדאו, אביו של השר עוזי לנדאו, ואני מצטער על זה".

רוזן: "למזלי אני לא יודעת לעשות חיקויים, אז כנראה לא פגעתי באף אחד".

מיכאלי: "אנחנו לא רק היסטוריה. החברות בין יוצאי 'ניקוי ראש' היא כמו חברות בין כאלה שהתפזרו בין ארצות שונות ובאים מדי פעם לביקורי מולדת".

צפיר: "יש לי כל הזמן הרגשה כאילו לא נפרדתי מהחבר'ה. את עוזי לוי פגשתי בחברת 'מגדל', כשניהל אותה. אנחנו בקשרים עד היום. והיו גם אהרון אלמוג ושבתאי קונורטי, זכרונו לברכה".

 

- אתם יודעים כיום מדוע הורידו אז את התוכנית?

 

מיכאלי: "התוכנית התפרקה מפני שדרשה מאמץ מערכתי אדיר. גם פיזית לא יכולנו לעמוד במאמץ הזה".

 

- אפשר לעשות את הבלתי ייאמן ולחדש את ימי "ניקוי ראש"?

 

רוזן: "לאחד משהו מפעם? אתה רואה אותנו דורכים במקום? בכל מקרה, אני כבר לא אצליח להיות כל כך מוצלחת".

גל: "בתור הסוכן שלך אני מתחייב שתהיי מוצלחת לפחות כמו אז".

ריבלין: "אני לא משתגע על נוסטלגיה. תמיד אפשר לאחד כוחות טובים, אבל איחוד מעבר לחד פעמי? איך?".

מיכאלי: "אני לא יודעת, בכל זאת אנחנו תפוחי אדמה מחוממים...".

אני משתדל לא לפספס את קטע הפולניות של גיבורי "זהו זה". קבלו את בז'ז'ינה של מוני מושונוב, את טולה של דב'לה גליקמן ואת ז'ניה של אבי קושניר. שיחות הסלון של השלוש נכנסות להילוך גבוה, והקהל באולפן מתגלגל מצחוק. בסיום, כשהם משתחווים, נשמטת לגליקמן החצאית, כהמשך ישיר.

"הדמויות האלה מצחיקות אותי", משיב מושונוב מה מצחיק אותו היום ומה הצחיק אותו בעבר. "אני יודע את התשובה", פורץ קושניר אל תוך דבריו, "בגלל שאנחנו באים מהתיאטרון, מה שתמיד מצחיק אותנו זו הסיטואציה. פעם זה יכול להיות פולניות, פעם זקנים, פעם נהגים. תמיד עבדנו ב'זהו זה' על הסיטואציה, כמו בתיאטרון".

מושונוב: "פרות קדושות לא היו לנו אז ואין לנו היום, אבל על נכים לא אצחק לעולם".

קושניר: "בכלל, לא נרד על חלשים. זו לא חוכמה".

גליקמן: "אני לא יודע על מה לא אצחק, כמו שאני יודע איך אני לא אצחק. אף פעם לא אצחק ברשעות ובזדון".

 

- יש משהו שאתם מצטערים עליו בהקשר של "זהו זה"?

 

קושניר: "כן, שזה נגמר".

מושונוב: "אני מצטער שעברנו עם 'זהו זה' לשישי בערב. זה הרג את התוכנית".

קושניר: "התוכנית נגמרה, אבל תמיד נחמד לנו לחזור ולעבוד יחד. הפרטנריות בינינו היא כמו של קבוצת נגנים, המנגנים יחד המון זמן וכשהם נפגשים ומנגנים שוב, כאילו לא עבר הזמן. אתה רואה את זה גם בעיניים של הקהל".

גליקמן: "כי האנשים רוצים לראות אותם יחד. משהו טוב עובד תמיד. הנה הפולניות: פעם פולניות, תמיד פולניות".

 

- האיחוד ב"יומטוב" הוא אות לבאות?

 

מושונוב: "את הפולניות אשמח לעשות בכל מצב".

קושניר: "בשבילי זה כמו לרדת ולשחק עם החברים כדורגל אחר הצהריים".

גליקמן: "שרק יקראו לנו, נבוא".