אלוהים - טוב במיטה?

"אני יכול לדמיין את אלוהים יושב בירכתי המיטה ומצית סיגריה, מביט בשחץ שמיימי לעברה של מריה ושואל: 'זה היה טוב גם לך?', ומריה מורידה עיניים בשקט". רשף לוי, חתן פרס חידון התנ"ך, מנסה להבין לאיזה גן-עדן עדיף להגיע: יהודי, נוצרי או מוסלמי

המלחמה העולמית בין המוסלמים והנוצרים, שפרצה ב-11 בספטמבר ולכדה אותנו, היהודים, תקועים כרגיל באמצע, בדיוק בקצה הטווח שהפצצה הגרעינית האיראנית מסוגלת להגיע אליו, מעלה שאלות רבות: מהו המוסר האנושי הנכון? האם אלוהים נוצרי? מוסלמי? יהודי? מי צודק במאבק התיאולוגי הזה? והאם, כפי שמקווים המוסלמים המתאבדים, ניתן באמת לספק 72 בתולות חמות בגן-עדן אם לא צברת ניסיון מיני מוקדם בעולם הזה?

מאז ומעולם אנשים שדיברו בשמו של אלוהים הצהירו הצהרות שונות ומטורפות לגבי רצונותיו, דרישותיו מאתנו והדרך שבה הוא ישלם לכל אחד מאתנו על מעשינו. בכל דור ודור עלינו לנסות לגלות מי מאותם נביאים הוא הצודק. משיחים רבים מדי טענו במהלך השנים שנמשחו על ידי האל על-מנת להנהיג את המין האנושי לנצח. מרביתם סיימו את חייהם כאשר חבורה של רומאים מצליפה בהם למוות, או בבית כלא תורכי על כל המשתמע מכך; וחלקם סתם המשיכו לסחוב עד גיל זקנה, וישבו משותקים בכסא גלגלים, מחייכים חיוכים ספונטניים לא ניתנים לשליטה ומנופפים ביד אחת חצי משותקת מתחת לשלט: "המקום הזה שמור! נא לא לשבת, כאן יושב הרבי מלובביטש המלך המשיח".

 

ישו גומר כמו שצריך

 

אפילו מי שנטען שהוא בנו הפיזי של האל, ישוע מנצרת, סיים את חייו על צלב, מסמרים בכל אחת מגפיו, משקיף על מריה מגדלנה ומצטער סוף-סוף על כך שהטיף להתנזר ממין. המזל הגדול של הנוצרים הוא כמובן שמשיחם לא הועלה לעמוד התליה, או חלילה על המוקד, כי אז היו מיליונים ברחבי העולם מסתובבים עם לולאה קטנה ואווילית על הצוואר, או במקרה השני עם שקית קטנה ובה קוצים מזהב המסמלים את המוקד הקדוש. הצלב, נורא ככל שיהיה, הוא לפחות אסתטי, ומשתלב ברוב המחשופים המקובלים.

בכדי להוכיח את אמיתותו של הנביא, משום-מה תמיד מאמצים המספרים אודותיו סיפורי רקע מופלאים שרק מורידים את אמינות הסיפור. אמו של ישו, מריה, היתה למעשה האשה הראשונה שבאופן פרקטי קיימה יחסי מין עם אלוהים. האם גם היא, כמו מרבית הנשים במהלך ההיסטוריה, נאלצה לזייף אורגזמה? אני יכול לדמיין את אלוהים יושב בירכתי המיטה ומצית סיגריה, מביט בשחץ שמיימי לעברה של מריה ושואל: "זה היה טוב גם לך?", ומריה מורידה עיניים בשקט, לוחשת: "כן, בטח, בטח", ובראש שלה היא כבר מתחרטת על כל העניין, ומי בכלל צריך את הבגידה הזאת, ונזכרת במין השגרתי שיש לה עם בעלה, הנגר יוסף, עם הידיים המחוספסות, שאולי איננו אל, אבל אין לו שום בעיה לצלול ולהישאר שם כמה זמן שצריך, ואין לו שום תירוצים כמו "אני חייב לזוז, אני צריך להתחיל מגיפת דבר במנצ'וריה".

 

משה נדפק, ובכפול

 

אחת התופעות החוזרות אצל אלו שמדברים בשם האל הוא הבטחות שונות שהם מעניקים בשמו. האפיפיור העניק השבוע תואר קדושה לנזיר ספרדי, תואר שמביא איתו כמובן גם שריון מקום בגן עדן. הקאדי של עזה הבטיח לרוצחי יהודים מקום באותו גן אבוד, והרב עובדיה המשיך לטעון שמי שיצביע ש"ס יחזור למקום ממנו גורשנו. אינני יודע אם ההבטחות שהקאדי, האפיפיור והרב מחלקים לגבי מקום בגן עדן מתואמות עם אלוהים או עם אחד מנציגיו. מה שמפתיע לגלות הוא שאנשי הדת בטוחים שמקומם שלהם בגן העדן כבר מובטח.

לבחינת סוגיה זו עלינו להתבונן בתקופת התנ"ך, שבה אלוהים לא הסתיר פניו מאיתנו והיה נגלה לדל לעשיר, לנביא ולסתם עוברי-אורח בצדי דרכים מסוימות. אלוהים היה נגיש בתקופת התנ"ך כמו טלפנית ב-144, והאופי שמצטייר מן הטקסט הוא של טיפוס עצבני, דקדקני, בעל דרישות אינסופיות וכזה שלא ניתן לפייס לעולם. קחו לדוגמה את חטאו של משה. הוא נצטווה לדבר אל סלע ולהוציא ממנו מים. האיש, שכבר היה זקן בחלק ההוא של ספר שמות, וגם די שבוז – ארבעים שנה במדבר, הולכים ברגל, יבלות, טחורים, העם המעיק שאיננו שבע-רצון לעולם, ואישה כושית בשם ציפורה שלא הפסיקה לשמוע ראפ באוהל שלו בווליום גבוה מדי - ניסה, איך אומרים אצלנו, להקטין ראש. במקום לדבר הוא בעט בסלע במטה שלו והוציא ממנו מים.

אלוהים, כמו כל מ"כ צה"לי מצוי, קרא אליו את משה ואמר לו: "חביבי, מבחינתי זה פאק. אתה לא יוצא שבת, אתה נשאר לשמור על אוהל מועד, ו.. אתה לא נכנס לארץ המובטחת. אתה תמות בחו"ל. והקטע שהבטחתי לקרוא לספר בתנ"ך על שמך – תשכח מזה. שמואל יקבל שני ספרים ואתה לא תקבל כלום". והקורא איננו מבין: מה אתה רוצה ממשה? מה נדבקת אליו, אלוהים? כל כך הרבה הוא טרח למענך; האיש נכה, מגמגם, נתן את הנשמה, ועל קטנה כזו אתה מפיל אותו? מצטייר הרושם שמתחילת פרק ג' אתה מחפש אותו.

אז הרב עובדיה היקר: לפני שאתה מחלק מקומות בגן עדן כמו כרטיסי "חנינה, צא מהכלא" במונופול, נסה לפשפש בזיכרונך: האם היתה פעם אחת שכמו משה, הגדול מכולם, זרקת זין? יד על הלב, עובדיה: לא היה רגע אחד בחייך בו חמדת קצת? לא היתה פעם שלא סיימת עד הסוף את ברכת המזון? וכשראית תמונה של ציפי לבני בעיתון, אף-פעם אף-פעם לא עברה לך בראש המחשבה - רבנות רבנות, אם היית לי הזדמנות הייתי עושה אותה? האלוהים שלך, על כל שטות הכי קטנה מגרש מגן עדן.

 

מוחמד נותן בראש

 

וכעת נניח לרגע כי המוסלמים צודקים, ושם למעלה שולט מוחמד הנביא. האם באמת אתם רוצים להיות "טובים", לשאת חן בעיני אללה ולהגיע לגן העדן האוריינטלי שהוא הכין לנו? אתה עולה למעלה ומוצא את עצמך תקוע עם 250 פעילי חיזבאללה, 500 מתאבדי חמאס, סדאם חוסיין ואוסאמה בן-לאדן. אמנם אתה שותה קפה שחור ואוכל את החומוס המושלם, אבל אתה נמנע מלדבר עברית או להפגין התנהגות ישראלית, כדי שחס וחלילה יחיא עייאש לא יגלה מי אתה באמת. אתה מרגיש כאילו נתקעת בהפגנה של החזית העממית באמסטרדם, קורא לעצמך סמיר ומציג את עצמך כערבי-אמריקאי שאינו יודע ערבית. ובלילה אתה רואה אותם מתכנסים להרמונות שלהם עם 72 בתולות, שומע את חגיגות המין המטורפות, את המשפטים שהם נאלצים לומר מדי לילה: "לא יודע למה אמרו לך שזה כואב", "אם תרפי את השרירים יהיה בסדר", וכמובן "ריקי, זה לא אותו דבר בשבילי כשאת מלטפת".

ואתה, לעומת זאת, נשאר עם הבחורות האחרות שהגיעו לגן עדן – כל מיני חסידות אומות עולם, איכרות פולניות זקנות וחסרות שיניים שהחביאו יהודים באסם בתקופת השואה, נזירות שנמנעו מאכילה כדי להציל רעבים באפריקה, והודיות שהלכו ברגל לאורך הגנגס, הצליפו בעצמן כדי להיטהר ואכלו שלוש שנים שאריות של סיגריות ושיער ראש. אין סמים קלים, אין די.ג'יי, אין מסיבות חשפנות. אלכוהול אסור, ובלילות המוזיקה היחידה תהיה של פריד אל-אטרש. אתה ויאנוש קורצ'אק תשבו שם בלילה ולא תדעו איפה לקבור את עצמכם.

אני לא יודע מה אתכם, אבל אם אלוהים מוסלמי – אני רוצה לגיהינום. וכן, אני מוכן לכתוב בשבילכם את התגובה הראשונה: "נכון מאוד, רשף, לשם אתה באמת תלך אחרי הטור הזה".