מרק רגל אוכלים בידיים

מה עושים ייקים בחתונה של תימנים? תשענו לכם רגע אחורה, ונסו לדמיין. שגיא קופר נזכר ומבשל דווקא מרק זנב שור מצויין

המקום: ראש העין. הארוע: חתונה תימנית. המשתתפים: סבתא וסבא, אחותי ואני. מתי: כשעוד היינו צעירים.

אל יקל העניין בעיניכם. סבתא הגיעה לנמל יפו ב- 35' בשמלה, טול, ונעלי עקב ונשארה ברלינאית בנשמתה. סבא התערה מהר מאוד בלבנט והוא אחד הייקים המעטים שאני מכיר שמדבר ערבית בניב בדואי. הוא עד היום מעדיף מסעדות פועלים ושמח לנגב חומוס - ולאכול פלפלים חריפים וסחוג - עם מזלג או בלי. סבתא, בחיים שלה, לא נגעה בשום דבר בידיים.

"הוכצייט? (חתונה?) בראש העין? דאס איסט נוך איין מעברה, ניין?" קימטה הייקתה את מצחה כשקיבלה את ההזמנה לחינה. "איך נגיע? אתה מכיר את הדרך?"

זאת לא היתה שאלה ששואלים את סבא. הוא נעלב, אמר "יהיה בסיידר", הסתובב והלך. בשנות השלושים והארבעים הוא הוביל דלק בשרות הוד מלכותו מטריפולי, דרך ביירות ועד אלכסנדריה וגם הציץ בנפלאות פטרה. לעומתו, בשנות השבעים, סבתי זכרה ב-די-ו-ק שבמלחמת "העצמואות" הוא היה מוצב "בהר-דוף" ושרת ב"תחתונים". ראש העין היתה בשבילה סוף העולם.

בערב המיועד שמנו את פעמינו בלארק המבריקה אל עבר פתח תקווה, צומת גנים ומשם לראש העין. מסורקים ומצוחצחים כראוי, לבושים כיאה לארוע - הוא בחליפה. היא בשמלה אדומה, שרשרת פנינים, עגילים תואמים ונעלי עקב - הופענו בפתח הבית בדיוק בשעה היעודה.

רק מה, פתח הבית זה לא היה. זה היה פתח האוהל.

"האב איש די'געזאקט?! אמרתי לך!?", התחלחלה הסבתא שלי, "הם עוד גרים באוהלים!"

בראש העין משתמשים גם היום באוהלים גדולים כדי להכיל את האורחים הרבים שמגיעים לארוע, בין אם לשמחה ובין אם לביקור ניחומים, לא עלינו. הדברים לא היו שונים אז, כמובן, אלא שהאוהל היה פשוט יותר ובמקום ריהוט פלסטיק היו אז שולחנות מפלטות על "חמורים" וספסלי עץ.

התקבלנו בשמחה רבה ובסבר פנים יפות והוסבר לנו שלפני שנצא אל טקס החינה עצמו, אנחנו מוזמנים לאכול אם נרצה. מה? מרק רגל, כמובן, חייכה אחת הסבתות.

היינו ראשוני האורחים להגיע (כי הגענו בדיוק בזמן, כמובן) ולכן כשהתישבנו באוהל, היינו בו גם היחידים. אחרי דקותיים הגיע המרק, חם ומהביל, עם חתיכת רגל מרשימה במרכז הקערה. כל אחד קיבל גם פיתה, או קובנה, אני חושב, ומזלג.

"גיבסט קיין כָּף?" שאלה סבתא שלי את עצמה בקול רם, בתקווה לישועה.

"שששש..." אמרנו כולנו, "לא, לא. ככה אוכלים את המרק אצלהם. טובלים את הפיתה הזאת ואוכלים. רק את הבשר מורידים עם המזלג. וצריך להחזיק את הרגל ביד!"

"בָּיָט?" היא הסתכלה ימינה ושמאלה, אבל אף מושיע לא נראה בשום מקום, "נו שון. מרק רגל אוכלים ביט..." היא נאנחה. "אֶס, קינדרן", היא אמרה, וחייכה אלינו חיוך של "אין ברירה חביבים, אבל אל תדאגו, איכשהו נצליח לנקות אתכם אחרי כל זה".

המרק היה מצוין, כמובן, הלחם מדהים (קיבלנו תוספת), והיֵקֶתֶה המזו-זעת ישבה והתענגה על כל ספיגה וניגוב (במזלג). אחרי שגמרנו כל אחד שני סיבובי מרק והיא את המנה שלה, הגיע ראשון האורחים התימנים, התקבל בשמחה רבה, אמר שלום וערב טוב והתישב מולנו.

דקותיים חלפו והוא קיבל את המרק שלו, לחם ומזלג. אני חושב שאין שום צורך לנסות ולתאר את הבעת הפנים של סבתא כשהוא ביקש, וגם קיבל, כף. תשענו לכם רגע אחורה עכשיו, ונסו לדמיין.

 

אני לא זוכר מרק רגל אצלנו, אבל יש לייקים מרק זנב שור מצוין. בבקשה:

 

1 ק"ג זנב שור, מחולק

בצל בינוני, פרוס

2 כפות שמן לטיגון

2 ליטר מים

כפית מלח

כמה גרגירי פלפל שחור

1/3 כוס פטרוזיליה קצוצה

2 גזרים, חתוכים לקוביות

3 מקלות סלרי, קצוצים גס

עלה דפנה

2 עגבניות חתוכות, ללא גרעינים וקליפה

כפית טימין

כף קמח רגיל

כף חמאה או מרגרינה

1/3 כוס יין מדיירה (או מתוק, אם אין ברירה)

 

הכנה:

 

1. מחממים שמן בסיר גדול ומשחימים את חלקי הזנב עם הבצל.

2. מוסיפים המים, המלח והפלפלים ומבשלים ברתיחה עדינה כשעתיים. מכסים, וממשיכים לבשל על אש נמוכה עוד כשלוש שעות.

3. מוסיפים את הירקות ויתר התבלינים ומבשלים עוד כחצי שעה, עד שהירקות מתרככים.

4. מסננים את המרק ומקררים כשעה במקרר.

5. בינתיים מכניסים את חלקי הבשר האכילים והירקות לבלנדר או למעבד מזון ומעבדים למחית.

6. מוציאים את המרק מהקרור ומורידים את שכבת השומן שהצטברה למעלה. מחממים שוב את המרק.

7. בסיר יבש – ופה צריך לעבוד בזריזות – משחימים את הקמח ומוסיפים לו את החמאה. מערבבים. לאט ובסבלנות מוסיפים את המרק והירקות ומערבבים לתערובת הקמח (שלא יהיו גושים). מתקנים תיבול. את היין מוסיפים ממש לפני ההגשה.