איך אפשר שלא להכתיר את מיכאל שומאכר לנהג הבולט ביותר בשנה החולפת? עם אליפות עולם חמישית, שבירת שיאים סיטונית ועליונות בלתי מעורערת על כל יריביו בפורמולה 1, שומאכר הצדיק כל סנט ממאה מיליון הדולרים שנכנסו לחשבון הבנק שלו. ולמרות שנהג במכונית הטובה ביותר על המסלול, אין לאיש ספק – גם לא ליריביו המוכשרים – כי מדובר בפנומן, עילוי מוטורי שספק אם היה כזה בעבר. והיום, לאחר ששיפר באופן קיצוני את התייחסותו לסביבה (זאת אומרת, הוריד 50% מגילויי השחצנות שיוחסו לו בעבר), הפך חביב על כולם. בקיצור, מושלם.
ואיך אפשר להתעלם ממרקוס גרונהולם, שזכה שוב בתואר בסדרת הראלי העולמית? אי אפשר. עם זאת, אנחנו אוהבים אותו לא רק מכיוון שהשיג עוד תואר חשוב, אלא בעיקר מכיוון שמדובר באחד הנהגים הסימפטיים בעולם הקשוח הזה. איש צנוע ועממי, שאינו מייחס לעצמו תכונות של בן אלים. נהג שהיה כמעט אלמוני לפני שהוחתם על-ידי קבוצת פיז'ו, ומאז לא הביט לאחור.
אבל, איש השנה שלנו אינו נהג מירוצים עם שלל תארים. למעשה, הוא אפילו לא נהג מירוצים מקצועי. קוראים לו דרור כהן, והוא כמובן משלנו. טייס F16 שהפך נכה בעקבות תאונת דרכים מיותרת, והחליט כי הוא לא מוותר. בשיחה שניהלנו אתו לפני למעלה משנה וחצי, סיפר דרור כי הוא מתכוון להשתתף במירוץ פאריז דאקאר של 2002. חייכנו קלות, והבהרנו לו כי הנכות אינה הבעיה הגדולה שלו, וטוב יעשה אם יפגוש בפסיכולוג משובח. או בקיצור, שהוא משוגע חסר תקנה. זה יקר מדי, זה קשה מדי, זה רחוק מדי ו…
חצי שנה מאוחר יותר התייצב דרור יחד עם ידידו אלי ביטון על קו הזינוק למירוץ המפרך ביותר שקיים בעולם המוטורי, עם כלי רכב מוכן ומקצועי. אלפי קילומטרים של דיונות עמוקות, סלעים נוקשים, לילות ללא שינה, אבק בכל מקום ובכלל, סיוט מתמשך גם לחזקים ולבריאים ביותר. דרור ואלי לא סיימו אמנם את המירוץ, אך המאמץ ההירואי שעשו משקף אולי יותר מכל את רוח הספורט האמיתית, התמודדות אולטימטיבית עם אתגר שנראה כבלתי ניתן להשגה. גדולים מהחיים.