מחשמלת

איילת זורר היא האשה שבין מנשה נוי וליאור אשכנזי בסרט "איש החשמל". על העובדה שעוד לא יצא לה להעביר זמן איכות עם בעלה הטרי, גלעד לונדובסקי, מדריך סקי, היא אומרת: "בקרוב נעשה ירח דבש באיזה אתר סקי, ואני אתדרדר אחריו במדרון"

"יושבים עלי טוב הבגדים מראשית המאה ה-20?", שואלת איילת זורר, וכשאני מאשר לה שהיא נראית אחלה בפריטי הלבוש התקופתיים שעטתה על גופה הגמיש והחטוב לטובת צילומי הסרט "איש החשמל", היא מגיבה ב"אולי אני אשגר את עצמי לשם. האמת, היה מאוד נחמד להתחבר לתקופה הזו. ואם אתה שואל אם התספורות בסרט הן השיער שלי, אז זה טבעי לגמרי. מחומצן, אבל טבעי".

"איש החשמל", סרטו של אלי כהן ("הקיץ של אביה", "שתי אצבעות מצידון"), עוסק בדמותו המיתולוגית של פנחס רוטנברג (מנשה נוי), "הזקן מנהריים", איש החזון שהקים בשנות ה-30 של המאה הקודמת תחנת כוח על נהר הירדן וסיפק חשמל ארצישראלי אותנטי לכל הסביבה. הסרט מגולל את סיפור חייו, ממעורבותו של האיש הכריזמטי והשנוי במחלוקת בהפיכות ברוסיה הסוערת של תחילת המאה ה-20, כולל אחריות ישירה לרצח פוליטי, ועד פעילות ציבורית יהודית באירופה בכלל ובלונדון בפרט, והתמסרות לטריפ האישי - בניית תחנת הכוח בנהריים.

זורר היפה והמרשימה מגלמת בסרט את בקי, האשה הסוערת שבין רוטנברג לבין לנרד (ליאור אשכנזי), אחד מעוזריו. בין היתר תוכלו לראות אותה רוקדת פוקסטרוט וצ'רלסטון, ברוח התקופה. "באופן טבעי אני לא שולטת בריקודים האלה, לא משתמשת בהם ביום יום", היא מודה. "אבל היו לנו כמה שיעורי ריקוד, ספגתי כמה נחיתות כף רגל של מנשה עלי באיזה ואלס - כל הקטע היה אחר, שונה".

 

- לדמות של בקי נכנסת באמצעות תחקיר היסטורי?

 

"לא קראתי חומר כתוב. התייחסתי רק לתסריט ולסיפור ולמה שיכולתי לקחת מהם. כל השאר היה לא רלבנטי. מבחינתי, זה היה פשוט סיפור של אשה שנקרעת בין שתי אהבות שלה, שתיהן לא בטוחות. בסוף היא נפרדת מרוטנברג, כי היא יודעת שהחיים האמיתיים לא יהיו איתו, עם הגבר שבעצם נשוי לעבודה ולחזון שלו, שבמקרה שלו היו מעל הכל. לא היה מקום לשום דבר אחר. אבל הוא עשה דבר ענק.

"מה שמעניין זה שכשסיפרתי לאבא שלי שאנחנו עובדים על הסיפור שלו, הוא אמר שיש לו משהו שיכול לעניין אותי. הוא חיטט וחיטט ובסוף הראה לי תמונות של סבא שלי מנהריים, בשחור-לבן, וסבא שלי כנראה היה מאוד חתיך. מסתבר שהוא היה אחד העובדים שם, אחד הבונים. אלה אנשים שלא היו בבית בכלל. המשפחה של סבא שלי חיה בתל אביב, בפלורנטין, ואבי המשפחה עבד בנהריים ופירנס מרחוק. סבתא שלי היתה מאלה שקיבלו חשמל חינם במשך שנים".

 

- אבל לא כעובדת צ'ופריסטית של חברת החשמל.

 

"לא, בתור אשה של מי שהקים את החברה. אבל לצערי הצ'ופר הזה לא עובר בירושה, לא לילדים ולא לנכדים... הזכויות הלכו איתה לקבר".

לאחרונה הוקרנה בערוץ 3 הדרמה "תושב"ע בקריית שמונה", שבה הופיעה זורר לצד גולן אזולאי, על תקן בחורה שחוזרת למקום בו נולדה כדי להשלים בגרות, ופוגשת באהובה לשעבר. "זה היה מענג מאוד בגלל שכתבו את זה חברות שלי, ריקי שולמן ושלומית ארנון, שלמדו איתי משחק אצל יורם לוינשטיין", היא אומרת. "כשאתה משחק תסריט שחברים שלך כתבו, ההומור הוא כזה שאתה מכיר מהחיים. גם לשחק עם גולן היה כיף, כי אני והוא שיחקנו כבר ב'בוא לא נדבר על זה', הצגה שרצה בפרינג', אז אנחנו מכירים מאוד טוב, חברים טובים".

 

- את נחושה בדעתך לא להופיע בטלוויזיה כמגישה, אלא רק כשחקנית?

 

"באיזשהו שלב אתה צריך להחליט מי אתה. הגשה היא סוג של משחק שבו אתה לא נכנס לתפקיד, אלא מציג לראווה משהו שאתה אמור להיות, מסכה שאתה כאילו אמור לעמוד מאחוריה. זה לא כל כך אני. אני גם לא נהנית מזה מי יודע מה".

 

- אבל גם כך יש מגוון דברים שאת עושה, איורים לספרים למשל.

 

"אלה דברים שמאוד מתחברים אלי. האיורים זה משהו שתמיד עשיתי. זה צד אחר של היצירה שלי, משהו שכל השנים עשיתי בהיחבא ופתאום יצא לאור. אני לא מרגישה שזה שונה לגמרי ממשחק. זה גם סוג של סיפור, אתה מספר סיפור דרך איור. למשל כשהייתי בצה"ל, בנסיעות המחורבנות בלהקה הצבאית - שנאתי כל רגע, ולא רק שלא רבתי על סולואים, אלא הייתי מאלה שמחכים שההדרנים ייגמרו וניסע הביתה - היו לי פנקסים קטנים כאלה, שהייתי יושבת ומאיירת בהם דמויות. זה גם משהו שהלך איתי שנים אחר כך. בכלל, כל דמות שאני עובדת עליה אני מציירת לי אותה, איך היא נראית. זה מספר סיפור".

זורר בת ה-33 צברה במרוצת הקריירה שלה המון קרדיטים במרבית תחומי הבידור. חוץ מלהקה צבאית, היא עשתה טלוויזיה (בין היתר "עניין של זמן" ו"פלורנטין"), קולנוע (בין היתר "אהבה אסורה" ו"כיכר החלומות") ותיאטרון ("מונולוגים מהווגינה", "אוהבים את אופל" ועוד).

 

- עשית כמעט הכל. יש לך עוד משאלות לב ספציפיות, או פשוט לזרום עם מה שיבוא?

 

"יש לי משאלת לב גדולה, לעשות קולנוע, לביים סרטים. כשאזדקן ואף אחד לא ירצה אותי כשחקנית, אוכל להתפנות לבימוי. הייתי רוצה לכתוב משהו ולביים אותו. יש כעת איזו סידרה שאני חלק מהצוות שיוצר אותה, ואני מאוד רוצה שזה יקרה. החלק המעניין בעיני זה ליצור".

 

- כשאת שומעת היום על נסיונות ההתברגות של אקי אבני וסנדי בר בהוליווד, מה את מרגישה כאחת שהיתה בסרט הזה באיזשהו אופן?

 

"אני חושבת שהם צריכים המון כוח וסבלנות כדי להחזיק מעמד, וקודם כל אני מורידה בפניהם את הכובע, כי זה דורש החלטה מאוד גדולה ואמיצה".

 

- שאת לא עמדת בה, או שנשברת מהר.

 

"לא נשברתי מהר, כי בכל זאת הייתי שם שלוש וחצי שנים. המטרה שלי היתה בסופו של דבר קצת אחרת. נסעתי לא כל כך בשביל לעבוד אלא כדי ללמוד ולהתפתח, כי הרגשתי נורא תקועה. אומנם שיחקתי באוף-אוף ברודוויי והכרתי הרבה יוצרים, אבל לא הלכתי על זה לגמרי, אחרת הייתי חיה בלוס אנג'לס ועושה את הדברים שהם עושים. זה משהו אחר. יש לי חברים שם שעכשיו מאוד מצליחים, ולא אגיד שזה לא מעורר קנאה באיזשהו מקום, אבל מאוד טוב לי עם מה שאני עושה פה".

 

- אז זהו, יותר לא תנסי שם, ומילי אביטל תהיה לנו רק אחת?

 

"בוא נגיד ככה: אם תיפתח לי איזושהי דלת, הייתי מנסה שוב, אבל לא הייתי נוסעת לשם ככה סתם, בלי כלום בידיים. זה לא העניין של הוליווד, אלא העניין של לעשות את הדברים הגדולים, לעבוד עם יוצרים גדולים".

 

- סיפרת על מפיק ישראלי באל.איי, שראה אותך מצולמת בעירום ב"אהבה אסורה" ועל סמך זה רצה אותך לפרויקט שלו, כמו בשוק בשר.

 

"זה הוכיח לי שההתייחסות לשחקניות היא נבזות לשמה. זה ממש שימוש לרעה בכוח. זה הגעיל אותי ופגע בי באותו רגע, אבל לא מעבר לזה".

 

- דווקא בשנה האחרונה הצטלמות בעירום של שחקניותינו בולטת במיוחד.

 

"נהיה קטע כזה. הגרוזיני (דובר קוסאשווילי) הפשיט ("חתונה מאוחרת"), ועכשיו כולם מחקים את הסטנדרט הזה. ברוב המקרים לא חייבים את זה. בעיני זו אופנה שנעשית כדי למכור סרט, כלומר שיש לה ערך מסחרי - וזה מגעיל אותי".

 

- את מצטלמת עכשיו לסרטו החדש של שבי גביזון, "האסונות של נינה". מהעבודה איתו את יכולה לזהות את מגע הקסם שהביא לנו שני סרטי קולנוע נהדרים כמו "שורו" ו"חולה אהבה בשיכון ג'", שגם הצליחו מסחרית?

 

"בהחלט, הוא נפלא, אדם רגיש. לעבוד איתו זה בפירוש עולם אחר".

 

- כסלבריטי, איך את מסתדרת עם אובדן הפרטיות?

 

"אני לא חיה עם זה בשלום, אבל לומדת לעשות את המיטב וכמה שאפשר יותר בנינוחות. עדיין מוזר לי לדבר על עצמי עם אדם שאני לא מכירה, ואחר כך עוד לקרוא על זה בעיתון. אני בן אדם מאוד סגור ופרטי, וזה מגוחך בעיני להגיע להקרנה, שאז מתנפלים עלי שבעה צלמים וצועקים 'תתנשקו, תתנשקו'. זה גרוטסקי. אבל אני חושבת שהעשייה היא החלק הכי רלבנטי בכל הסיפור, וכל עוד אתה עסוק בדבר הנכון, הדינמיקה העדינה הזו של להקריב משהו לטובת העניין נשמרת. להגיד שזה לא מביך אותי? אני מאוד מתביישת כשאני עומדת בכניסה לאולם של איזו פרמיירה ומצלמים אותי. הייתי מעדיפה לעמוד בפינה ולהחזיק כוס יין".

 

חתונה לבנה

 

לא מזמן התחתנה איילת זורר בטקס משפחתי צנוע ודיסקרטי עם גלעד לונדובסקי, גבר העוסק בתיקון גלשני שלג ומלמד גלישה. מרוב עיסוקיה (וכנראה שגם הוא די עסוק, כי עונת הצטברות השלג בעיצומה) זורר לא הספיקה להעביר איתו זמן איכות, שלא לדבר על ירח דבש. "עד עכשיו הוא לא קיטר שאנחנו לא מספיק זמן ביחד", היא מדווחת, "אבל בקרוב מאוד, כשאגמור את העבודה על הסרט של שבי גביזון, נעשה ירח דבש באיזה אתר סקי, ואני אתדרדר אחריו במדרון".

 

- מה, הוא לא לימד אותך לגלוש?

 

"דווקא כן, בעיקר על סנואו-בורד".

 

- עם האקס המיתולוגי, תמיר קמחי, את בקשר?

 

"זה לא רלבנטי, אבל לא, אנחנו לא בקשר. כשאנחנו נפגשים אנחנו אומרים שלום יפה אחד לשני, לפעמים מדברים קצת, אבל לא משהו מיוחד".

 

- אפילו לא הזמנת אותו לחתונה?

 

"החתונה שלנו היתה מאוד מצומצמת, מאוד קטנה".