תרבות מוטורית בונים לבד

מה לא בסדר, מה כן, ואיך בונים את הדבר הזה שנקרא תרבות מוטורית. קוראים כותבים

טוענים כי לגורם האנושי השפעה רבה ועיקרית על ההיקף והחומרה של תאונות דרכים וכי מערכות ההדרכה שמטרתן לצמצם את חלקו של הגורם האנושי בגרימת תאונות דרכים באות לתת מענה על אחת או יותר מהמטרות האפשריות בהקשר זה - ידע תיאורטי, מיומנות נהיגה מעשית או שינוי דפוסי נהיגה.

 

אצלנו

 

באשר לתרבות הנהיגה בדרכים בישראל אני יכול להגדיר זאת רק במילים "פחד בדרכים". האם כל שנותר לנו לעשות הוא רק למלמל את ברכת "הגומל" בחזרתנו הביתה מיום עבודה? במצב האלימות הכללי שהולך ומתגבר בארץ, כנראה שכן.

 

ואי שם

 

באירופה ובצפון אמריקה קיימת תשתית תעבורתית מעולה וקיימת תרבות נהיגה כי קיימת "תרבות מוטורית", דבר שהחלוצים שעלו ארצה ממזרח אירופה לא הביאו עימם. האנגלים השאירו בארץ תשתית תעבורתית (בעיקר מסילתית) טובה וניצני תרבות מוטורית אך מאלה לא נשאר כמעט דבר כי חלוצינו ידעו טוב יותר.

 

מה עושים?

 

אז מה נותר לעשות? אפשר ללמוד להיות נהג טוב יותר! נהג טוב יודע להעריך את יכולת הנהיגה שלו ושל הסובבים אותו בכבישים, להעריך את ביצועי מכוניתו בתנאי הסביבה ובתנאי הדרך שבה הוא נוהג. כיצד לא להיכנס למצבים מסוכנים, וכיצד לצאת מהם בשלום. נהג טוב הוא שומר חוק כי הוא יודע שהחוקים נחקקו לטובתו ולא נגדו!

נהגים טובים הם התשתית לביסוסה של תרבות מוטורית! כי נהגים טובים רוצים כבישים טובים יותר, רוצים מכוניות טובות יותר, במחירים סבירים יותר, רוצים מכוניות המתאימות לצורכיהם ולא על מנת לעשות רושם על השכנים. נהגים טובים הם צרכנים טובים ולא קונים מכוניות על פי "תרבות העדר", ויודעים להעריך את חשיבותן של המערכות הבטיחותיות במכונית יותר מאשר את אביזרי הפינוק. נהגים טובים לא מוכנים להיות "פרה חולבת" למימון קפריזי של פעולות הממשלה, רוצים ספורט מוטורי באתרים בטוחים, בחסות החוק ועם ביטוח הולם.

משטרה של נהגים טובים רואה כמטרתה את זרימתה החופשית של התנועה ולא את אכיפת החוק!

וחשוב מכל - ילדים של נהגים טובים גדלים בסביבה המעריכה תרבות מוטורית ועל כן הם עצמם יהיו נהגים טובים בבגרותם!

 

פתרונות קיימים בישראל

 

קיימות בישראל מסגרות רשמיות לשיפור מיומנויות הנהיגה באופן מעשי בצה"ל,

משטרת ישראל, מגן דוד אדום וארגוני התובלה הגדולים בלבד. לטובת ציבור הנהגים הרחב קיימות מסגרות פרטיות ברמה מקצועית גבוהה המציעות קורסים לשיפור מיומנויות הנהיגה בעיקר במצבי חירום אך המדובר בעלות מעט גבוהה וקיימת אי נוחות הקשורה בתזמון ובלוגיסטיקה. על כן חברות פרטיות אלה פונות בעיקר לגופים המעסיקים מספר רב של נהגים ומארגנות השתלמויות אלה במרוכז.

שחייה , כל אחד יודע, לומדים בקפיצה למים בפיקוח מקצועי ולא בהתכתבות. רכיבה על אופניים לומדים בהתמודדות אישית עם גלגלי עזר. לא כל אחד יודע, כי 10 דקות נהיגה במכונית מרוץ זעירה, (kart), במסלול סגור ובטוח בפעילות ספורטיבית עממית בשם "קארטינג" יכולה להעניק לכל אחד מגיל 13(!), גם למוגבלים בגפיים התחתונות , חוויית נהיגה והתנסות במצבים שנהג ממוצע עלול לפגוש לעתים נדירות בחייו... ואז הוא לא ידע מה לעשות ואיך להגיב!. פעילות סדירה אחת לחודש (בעלות של כ-45 ש"ח בלבד!) יכולה להטמיע אינסטינקטים שלא ניתן ללמד גם בעשרות קורסים וסדנאות למודעות כזו או אחרת. הפעילות בספורט הקארטינג גם משמשת כמקום בטוח לפריקת אגרסיות ולמימושו של היצר התחרותי הקיימים כדרך הטבע אצל דור הנהגים הצעיר יחסית ובדרך זו להפחית מרמת האלימות בכבישים.

קורס נהיגה מתקדם במגרש קארטינג, (בעלות של כ-300 ש"ח), יכול ללמד ב-5 שעות בלבד עקרונות נהיגה נכונה שכל נהג ממוצע עלול ללמוד "על בשרו", במקרה הגרוע, ועל "פח מכוניתו", במקרה הטוב, לפחות פעם אחת, במהלך 5 שנות הנהיגה הראשונות שלו.

הפעילות הספורטיבית הענפה שהתקיימה עד לפני כשנתיים בענף הקארטינג בהשתתפות בני נוער רבים, הפיחה תקווה לביסוסה של תרבות מוטורית בישראל.

התעמרות שיטתית של כל הרשויות חיסלה את הענף כמעט לגמרי וכיום נותר רק המתקן בנחשונים בפעילות חלקית.

 

הזמנה אישית

 

אני מזמין כל אחד מהקוראים לבוא ולהתרשם אישית מהפעילות העממית המתקיימת בנחשונים ללא פרסום וללא תקציבים. פעילות המתקיימת רק מכוח האמונה הפנימית של המשתתפים שזו הדרך היחידה להשתפר כנהגים ושזו הדרך היחידה המותרת לפריקת אגרסיות בכבישים. להערכתי, חשיפה תקשורתית מתאימה שתגיע לענף תעורר את התעניינות התקשורת ותסחף בני נוער ונהגים נוספים אל ענף ספורט עממי וחינוכי חשוב זה.