לא יכול בלי זה

אם היינו חיים במדינה נורמאלית, "הסופרנוס" היו חוזרים החודש עם העונה הרביעית. אבל במלחמה כמו במלחמה, וסכסוך חדש פקד את האיזור, הפעם בין הכבלים לאחים וורנר. מתוך הכעס, האכזבה ובעיקר הגעגוע הנה תזכורת למה אנחנו לא יכולים בלי. ואתם בוורנר, בבקשה, תעשו שולם. מבטיחים שנהיה בסדר

החודש האחרון במערכת "בלייזר" נפתח בשאגת "יש!" קולקטיבית. "הסופרנוס", בישרו לנו האנשים האמונים על יחסי הציבור של ערוץ 3, חוזרת למסך בתחילת ינואר.

בשלב הזה התבקש הח"מ להעלות על הכתב "משהו על הסופרנוס" (ככה זה אצלנו, תמיד מקפידים על הפרטים הקטנים). "אני רוצה להכתיר אותה לסדרה הטובה בהיסטוריה", באה התגובה - ואחריה גירוד קל בראש. "וואלה", מלמל הח"מ, "זאת באמת הסדרה הכי טובה בהיסטוריה". עכשיו הגיעה למערכת קלטת ועליה שלושת הפרקים הראשונים מהעונה החדשה, שהוכיחו שגם בסיבוב השלישי, טוני וחבריו עושים בית ספר להיסטוריה של המסך הקטן. הכתבה נכתבה כמעט מאליה - ואז התחיל הבלגן.

חברות הכבלים, האחים וורנר, תביעות, איומים, חוזים. לא נחזור כאן על הפרטים שמילאו את העיתונים היומיים, ונלך ישר לשורה התחתונה: טלפון מתנצל שהמליץ לנו בחום לדחות את פרסום הכתבה, במקביל לידיעה שהסדרה באמת תחזור - בחודש מרץ. אולי. ייתכן. אם ירצה השם. בכפוף לתנאי מזג האוויר.

כפי שבטח שמתם לב, החלטנו לא לקבל את המלצת היחצ"נים. להפך. הכתבה מופיעה כאן כפי שנכתבה במקור, למעט השורות שאתם קוראים כרגע, וגם איום קטן: אנחנו רוצים בחזרה את טוני סופרנו, ועכשיו, כי אם לא - יהיה רע. אנחנו נשבות, נפגין, נצעד אל הכנסת - קיבינימט, אנחנו נערוך שביתת מין. מי זה "אנחנו"? אנחנו זה כל הגברים שרוצים בחזרה את הסופרנוס. לא כי חסרה לנו אלימות בטלוויזיה, לא כי שידורי ספורט לא עושים לנו את זה ואפילו לא כי יש לנו משהו משחקנים נטולי צוואר - אלא כי זאת הסדרה הכי טובה בעולם.

 

אל נצור את המלכה

 

ב-10 בינואר 1999, ברשת הכבלים HBO , עלתה לשידור הסדרה הטובה ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה, או לפחות הדרמה הטובה ביותר אי פעם. זאת השורה התחתונה של הכתבה הזאת, אבל היא חייבת להיות גם השורה העליונה - כי כשאתה מכתיר מלכה, מוטב לוודא קודם שיש בכלל ממלכה.

במלים אחרות: מי שמדרג את "הסופרנוס" בראש המצעד הטלוויזיוני של כל הזמנים צריך קודם כל להסביר למה להצהרה הבומבסטית הזאת יש רגליים. והדבר הראשון שצריך להגיד הוא שהטלוויזיה כפי שאנחנו מכירים אותה אולי קיימת מאז אמצע המאה הקודמת - אבל בכל מה שנוגע לסדרות דרמה, היא בקושי בת שני עשורים.

כשכל הפורמטים הטלוויזיוניים האחרים עברו את גיל ההתבגרות, הדרמה עוד היתה בחיתולים. שידורי החדשות איבדו את הבתולים כבר ברצח קנדי (1963). תוכניות האירוח - עשור קודם לכן ("המופע של ג'קי גליסון" עלתה לשידור ב-1952). כנ"ל לגבי הקומדיות (הפרק הראשון של "אני אוהב את לוסי" שודר ב-1951). אבל דרמה טלוויזיונית בשלה, כזאת שנראית אפילו היום כמו הדבר האמיתי, לא רדיו מצולם ולא מחזה מוסרט - היא מוצר שנולד רק בשנות ה-80. לקו פרשת המים קראו "בלוז לכחולי המדים", והיא עלתה לשידור ב-1981.

לא נכון? אין בעיה. תנסו להיזכר מתי ראיתם בפעם הראשונה סדרת דרמה שנולדה לטלוויזיה, שכל מה שקורה בה יכול לקרות רק על המסך הקטן - ודוגמה מובהקת אחת היא החיתוך הקבוע בין שניים שלושה-סיפורים מקבילים ושונים באופיים, כדי לספק כל סוג של צופה בכל מצב רוח נתון. אם נזכרתם במשהו ששודר לפני ה-15 בינואר 1981, שבו עלה הפרק הראשון של "בלוז" בארה"ב, הח"מ מוכן לתרום ביצה למדע.

כל ההקדמה הזאת באה להגיד שני דברים. שהטלוויזיה היא מדיום שממשיך להתבגר ולהשתכלל, וזה מה שמרתק בה - ושהדרמה הטלוויזיונית היא המצאה חדשה למדי, כך שאם יש ל"סופרנוס" מתחרות על הכתר, הן לכל היותר בנות 20. עכשיו נשאר רק להסביר למה היא אוכלת את כל המתחרות האלה בלי מלח ועם ידיים קשורות, ואת זה נעשה מיד.

אה, כן. ואם אחרי כל מה שאמרנו, הכתרת "הסופרנוס" כסדרת הדרמה הגדולה בהיסטוריה עדיין נשמעת כמו עניין סובייקטיבי לגמרי - ובכן, זה בעיקר בגלל שבאמת מדובר בעניין סובייקטיבי לגמרי. תחיו עם זה.

 

האזרח צ'ייס

 

כשאורסון וולס התכונן לביים את "האזרח קיין", הוא צפה באינטנסיביות בכמה מהסרטים הגדולים ביותר שנעשו עד אז; את "מרכבת הדואר" של ג'ון פורד, למשל, הוא ראה לא פחות מ-40 פעם. וולס רצה לזקק לתוך סרט אחד את כל הידע הקולנועי שנצבר עד אז, וזה בדיוק מה ש"קיין" היה כשהוא יצא לאקרנים ב-1941. כל מה שהקולנוע ידע לעשות עז אז - ועוד קצת - ב-119 דקות.

אין לי מושג אם גם דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", גזר על עצמו תענית צפייה בנוסח וולס לפני שכתב וביים את פרק הפיילוט של הסדרה. דבר אחד בטוח: "הסופרנוס" היא האזרח קיין של הטלוויזיה. בדיוק כמו הסרט על האיש ומזחלת השלג, עלילות טוני סופרנו הן סיכום של כל מה שהטלוויזיה ידעה לעשות עד אליו - ועוד קצת. מהבחינה הזאת, אם הדרמה הטלוויזיונית הגיעה לגיל ההתבגרות רק בשנות ה-80 - אז "הסופרנוס" היא זאת שהורידה ממנה את החצ'קונים, שהפרידה בין הנערים והגברים. וכדי להבהיר את הנקודה שווה להיזכר בדרמה פורצת דרך אחת שהיתה שם לפניה: "טווין פיקס".

"טווין פיקס", שעלתה לשידור ב-1990, היתה קפיצת המדרגה המרשימה ביותר בתולדות הדרמה הטלוויזיונית עד שהגיעו מר סופרנו ואמא שלו. פתאום התברר שהקלף החזק של דרמת הטלוויזיה עד אז - הריאליזם, שהיה לחם חוק ל"בלוז לכחולי המדים", "פרקליטי אל.איי" ואחרות - הוא לא הקלף היחיד שלה. דיוויד לינץ' הביא למסך הקטן את הפנטזיה, את הביזאר, את המיסטיקה, ועשה את זה באופן כל כך מושלם שכחולי המדים והפרקליטים למיניהם נראו פתאום כמו ממצאים ארכיאולוגיים.

אז לינץ' הוביל את הסוס למים, אבל הוא לא הצליח להכריח אותו לשתות.

כסדרת דרמה, "טווין פיקס" היתה בעיקר כשלון מפואר. ראשית מפני שהיא לא היתה באמת סדרה, אלא מיני-סדרה, לפחות עד סוף העונה הראשונה שלה. למה? כי כשהכל מסתובב סביב שאלה אחת, תעלומה אחת - מי רצח את לורה פלמר - זאת מיני-סדרה, ולא יעזור בית דין.

ואז באה העונה השנייה, ושיעורי הצפייה צללו כמו גנגסטר בחבית בטון לתוך נהר ההדסון. אחרי שהלכה התעלומה נשארו רק המוזרויות, ומה שהיה הקלף המנצח של הסדרה הפך למקל בגלגלים; "טווין פיקס" של העונה השנייה והאחרונה נתפסה כפריק-שואו נטול עניין. לא לגמרי בצדק, אגב, אבל זה כבר עניין אחר.

אז חוט אחד שמקשר בין "טווין פיקס" ו"הסופרנוס" הוא המוזרויות (אצל לינץ' זאת היתה כל הסדרה; אצל צ'ייס אלה רגעים מסוימים, כמו סצינות החלום המופלאות ושורת האובססיות המענגות של טוני סופרנו). אבל זה לא החוט היחיד. הנה שתי מלים בשבילכם: "חשיפה לצפון".

לפני שדיוויד צ'ייס יצר את "הסופרנוס", הוא היה שותף בכיר בחיקוי המצליח ביותר - ובואו נהיה כנים, המעצבן ביותר - של "טווין פיקס". "חשיפה לצפון", שבה שימש צ'ייס כמפיק בפועל ואחד הכותבים המובילים, ניסתה לקחת את מה שלינץ' המציא וללכת עם זה צעד קדימה; קצת פחות מוזרויות, קצת פחות אפלה, הרבה יותר סדרה ממיני-סדרה. אבל העקרון נשאר זהה: עיר קטנה ואנשים בה מוזרים. בואו נראה מה אפשר לעשות בקשר לזה.

זה כמעט הצליח. "חשיפה לצפון", שעלתה לאוויר חצי שנה אחרי "טווין פיקס", שרדה חמש עונות - אבל בסופו של דבר קרסה בגלל מחלות זהות. היא, כמו הסדרה של לינץ', היתה מה שהאמריקאים מכנים "פוני של טריק אחד" - וברגע שהקהל שבע מהמוזרויות הקטנות של העיר סיסלי, אלסקה, לא נשאר שם שום דבר שהצדיק צפייה. מעבר לכל זה, "חשיפה לצפון" היתה פשוט סדרה מחורבנת - אבל זה כבר עניין אחר.

עכשיו בואו נקשור את החוטים. דיוויד לינץ' פרץ את הגבולות, דיוויד צ'ייס ניסה ללכת בעקבותיו, ואחרי ארבע שנים הוא יצר את "הסופרנוס", שהפיקה את כל הלקחים האפשריים ממה שלא הצליח במקור ("טווין פיקס") וגם בחיקוי ("חשיפה לצפון").

מהבחינה הזאת, אין פלא שדיוויד צ'ייס עשה לטלוויזיה את מה שאורסון וולס עשה לקולנוע - אפילו אם הוא לא עבר מרתון צפייה סיזיפי בשביל זה. לצ'ייס היה את כל הידע הדרוש מנסיון אישי. הוא החל את דרכו הטלוויזיונית ב"תיקי רוקפורד", סדרה בלשית/ריאליסטית מהסוג שרווח בטלוויזיה האמריקאית עד ימי לינץ', ולקח ממנה הלאה את הריאליזם שמשמש אותו היום בדיאלוגים, בקונפליקטים ובהתרחשויות של "הסופרנוס". הוא נגע בתהילה - ואיבד אותה - עם "חשיפה לצפון", אבל למד שם כמה דברים על אקסצנטריות, שאפשרו לו לבנות את הדמויות המציאותיות-אבל-מוזרות של "הסופרנוס".

בקיצור, אם צ'ייס הוא האיש שהביא את דרמת הטלוויזיה אל בחינת הבגרות שלה, זה קודם כל מפני שזה בדיוק מה שקרה לו-עצמו כיוצר: הוא צבר את הצלקות של מחלות הילדות, למד כמה דברים בתקופה הסטודנטיאלית, ובסוף הוא התבגר.

 

רע מנעוריו

 

או.קיי, אז בדרך לתואר "הגדולה בכל הזמנים", "הסופרנוס" משאירה ל"טווין פיקס" פס ברוחב של כמה ג'יגה-בייט. אבל מה קורה כשמעמידים אותה מול תחרות בזמן אמת - "הבית הלבן"?

על דבר אחד אין ויכוח: מה שקורה בשנים האחרונות בטקס האמי, התחרות בין הגנגסטרים של ניו ג'רזי לפוליטיקאים של וושינגטון, קורה בצדק. "הבית הלבן" היא סדרת דרמה מצוינת, ככל הנראה היחידה ששייכת לליגה של "הסופרנוס" (אבל רק "ככל הנראה", כי נכון לכתיבת שורות אלה הח"מ עוד לא זכה לצפות ב"24" של רשת פוקס, שמתקרבת אלינו עם שק של ביקורות מהללות).

"הבית הלבן" נשענת קודם כל על דיאלוגים מושחזים, הכי מושחזים בטלוויזיה נכון להיום. רק מה, כתיבה וקוץ בה. כל ההשחזה הזאת יוצרת דיאלוגים שנשמעים בדיוק כמו הקולנוע משנות ה-40 של המאה הקודמת: שנון, תפור להפליא - ולא קשור בכלל למציאות. הרי אם אנשים באמת היו מדברים כמו סגל היועצים של הנשיא ברטלט, גם מבחינת יכולת הניסוח וגם מבחינת קצב הדיבור, לא היו מלחמות בעולם; לאף אחד לא היה נשאר מספיק חמצן.

השחזת היתר של הדיאלוגים יכולה אולי להיתפס כהחלטה סגנונית לגיטימית, אבל היא סימפטום של הבעיה האמיתית ב"הבית הלבן": היעדר מוחלט של אמינות. ארון סורקין, יוצר הסדרה, לא מתבייש להודות שהוא מייצר דמויות ש"כולנו היינו רוצים לראות בוושינגטון". התוצאה היא סדרה על פוליטיקאים - בלי שמץ של שכרון כוח. סדרה על מנהיגים - בלי שום רמז למניפולציות. סדרה על האנשים הכי חזקים בעולם - בלי אונקיה אחת של רוע. ברטלט ויועציו מנהלים את אמריקה בסדרה של החלטות מוסריות ועתירות מצפון; אין לאף אחד מהם צד אפל. וזה בדיוק המקום שבו "הסופרנוס" מסתכלת על "הבית הלבן" ונקרעת מצחוק.

אם יש סימן הכר אחד שמייחד את "הסופרנוס", אם יש דבר אחד שמדגים עד כמה היא בוגרת בהשוואה לכל דבר אחר שרץ היום על המסך - זה הטיפול המבריק שלה ברוע האנושי. טוני סופרנו עצמו, אשתו כרמלה, ואפילו הילדים אנתוני ומדו - לכל אחד יש צד אפל. ולא פחות מרשים: ל"רעים" של הסדרה, החל מהאמא המנוחה ליביה סופרנו וכלה ב"פוסי", הבוגד שניסה למכור את טוני לאף.בי.איי בעונה הראשונה, יש סדרה שלמה של תכונות חיוביות.

המורכבות של כל גלריית הדמויות הזו היא הישג אדיר בתחום הכתיבה, אבל זה לא העיקר. היא חושפת את טובי זיגלר, סי.ג'יי קרייג וסם סיבורן של "הבית הלבן" במערומיהם, אבל גם זה לא העיקר. המורכבות הזאת מתייחסת, אולי לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה, אל הצופים כבני אדם חושבים, אינטליגנטיים ועירניים שיודעים בדיוק איך העולם עובד - וזה כבר כן העיקר.

 

נוסחה? תזכיר לי?

 

אם היתרון של "הסופרנוס" בפיתוח דמויות מציב אותה שתי מדרגות מעל "הבית הלבן" - אז אין בכלל מה לדבר על "אי.אר", עוד סדרת דרמה נצפית ומוערכת של השנים האחרונות, בצדק או שלא בצדק (ולא, שלא בצדק). לא רק שאין שם אנשים רעים, לא רק שבבית חולים שלם יש רק רופא אחד שסובל ממשהו שדומה לתסביך אלוהות (ד"ר רומנו, פול מק'קריין הנהדר), אלא שבנוסף לשלל מגרעותיה, "אי.אר" הפכה כבר בעונה השנייה שלה לאופרת סבון. מושקעת, מצולמת היטב, משוחקת להפליא - אבל סבוניה לכל דבר. ועם כל הכבוד, אתם יודעים.

בסדר. אז קברנו את "טווין פיקס", את "הבית הלבן" ואת "אי.אר". עכשיו נשאר רק לראות מה עושה את "הסופרנוס" לסדרה טובה יותר מהדרמות הבאמת-איכותיות שמסתובבות היום על המסך, החל ב"חוק וסדר" על שלל סדרות הבת שלה - וכלה ב"CSI : זירת הפשע", שאמנם קבורה אצלנו בתהומות הטלוויזיה הכללית, אבל בכל זאת מדובר בפנינה. ובכן, מספיק לשלוף מלה אחת: נוסחה.

"חוק וסדר", "NYPD" ,"CSI" (ואגב, גם "אי.אר"), לכולן יש מכנה משותף אחד: מדובר בסדרות שמבוססות על נוסחה. הפרקים עוקבים תמיד אחרי אותו מבנה, ההתפתחות העלילתית נעה תמיד על ציר ידוע מראש מנקודה א' לנקודה ב'. נכון, מדי פעם פורצים את כל המסגרות לטובת פרק מיוחד - נניח מותו של ד"ר מארק גרין ב"אי.אר" - אבל בגדול, הרעיון הבסיסי הוא לתת עוד ועוד מאותו הדבר. זה עוזר לצופים להתמכר, זה עושה את העבודה של הכותבים לקלה יותר, וזה מיישם להפליא את העקרון של "הרכב מנצח לא מחליפים". אבל משפחת סופרנו לא שמעה על זה.

כל פרק של "הסופרנוס" הוא עולם בפני עצמו. אחד יכול להיות עלילת מתח קלאסית, מין סרט קצר עם התחלה, אמצע וסוף (למשל הפרק שבו ג'קי אפריל ג'וניור מביא על עצמו את מותו). הפרק הבא יציע 50 אחוז דיאלוגים צפופים בין טוני סופרנו לפסיכולוגית ד"ר מלפי, 25 אחוז זיונים של סופרנו עם המאהבת הרוסיה שלו ו-25 אחוז מכות במועדון החשפנות "בדה-בינג"; ואז יגיע פרק הזוי ומוזר עם מבנה שמזכיר צ'יזבט, למשל זה שבו מצאו את עצמם כריס (מייקל אימפריולי) ופולי (טוני סיריקו) תקועים במשך לילה שלם וקפוא בתוך מסחרית באמצע שומקום.

במובן מסוים, העובדה ש"הסופרנוס" ממציאה את עצמה בכל פרק מחדש היא סוג של "לא חוכמה". הרי ברור לגמרי שהיעדר מבנה קבוע מוסיף עניין ומעלה את השאלה "מה הם יעשו הפעם". אבל אם זה כל כך ברור - איך זה שלא חשבו על זה קודם?

עניין הנוסחה, או היעדרה, הוא גם מה שמסייע לטוני סופרנו וחבורתו לנצח בהורדות ידיים את "רצח מאדום לשחור" (ז"ל) המצוינת, שנחשבה בצדק לפורצת דרך בלא מעט תחומים - משחק, כתיבה, אלימות גרפית. אז כן, "רצח" היתה גדולה, אבל היא היתה בסך הכל נוסחה גדולה, שמוחזרה מפרק לפרק. בסוף זה גם עלה לה במוות בטרם עת, אבל זה לא משנה כרגע; משנה רק שגם אותה עוקפת משפחת סופרנו בסיבוב.

באותו הקשר, אי אפשר להתחמק מלהזכיר מלה אחת: "אוז". הסדרה הראויה הזאת, שכמו "רצח" באה מבית היוצר של טום פונטנה ובארי לוינסון, היא אולי האמא הגדולה של כל סדרות הנוסחה. העלילה שמועברת דרך דמות קבועה של מספר, אתר ההתרחשות הסטטי והנצחי, הפלשבקים הרוטיניים שמספרים לנו איך האסיר התורן הגיע לכלא אוזוולד - גם כאן מדובר בנוסחה נהדרת, אבל שוב, זאת בסך הכל נוסחה.

סיכום ביניים: מוטיב הרוע שהוזכר קודם, כמו גם הבריחה ממסגרת קבועה, הם סממנים של הכבוד שרוכשים אנשי "הסופרנוס" כלפי הצופים. אין דרך אחרת להגדיר את זה. צ'ייס וצוות הכותבים שלו אומרים לנו שהם לא מתכוונים להציג לנו עולם של שחור ולבן; שהם לא ינסו לגרום לנו להתמכר לשבלונה. זה יחס מרענן, חדש לגמרי, לפסיכולוגיה של הצופים - בדיוק כמו ההתייחסות של "הסופרנוס" לפסיכולוגיה שמפעילה את הדמויות שלה-עצמה.

 

בואו נדבר על זה

 

במרץ 1999, חודשיים אחרי ש"הסופרנוס" עלתה לאוויר, יצא לאקרנים בארה"ב הסרט "בואו נדבר על זה". זה היה צירוף מקרים שהוכיח כי להמצאות גדולות יש נטייה לצוץ בכמה מקומות בבת אחת. כמו הטלפון, שהומצא בערך בו זמנית על ידי אלכסנדר גרהאם בל הסקוטי ופיליפ רייס הגרמני - ככה עלו שני כותבים, קנת לונגרן ודיוויד צ'ייס, על אותו רעיון כמעט באותו הזמן: מאפיונר בטיפול נפשי.

לונגרן ביסס על ההברקה שלו את הסיפור שהפך ל"בואו נדבר על זה", ובימים אלה לסרט ההמשך שלו, "בואו נדבר על זה פעם שנייה"; צ'ייס לקח את הרעיון והפך אותו למערכת היחסים בין טוני סופרנו לד"ר ג'ניפר מלפי. מי קדם למי? אין תשובה - אבל יש ויכוח, שעורר אי אלה הדים. מצד שני, כנראה שאף אחד מהם לא המציא את זה: גנגסטר בטיפול נפשי הופיע כבר ב"אשה לשניים", סרט מ-1993. האמת? לא משנה מי גנב ממי ולמה. מה שכן משנה זה שגנגסטר על ספת הפסיכיאטר הוא רעיון שהוליד סרט נפלא - וסדרה עוד יותר נפלאה.

אלא שבמקרה של "הסופרנוס", חקר הנפש לא מתחיל ונגמר בסצינות בין ג'יימס גנדולפיני (סופרנו) ללוריין בראקו (מלפי). התסריטים לוקחים כל דמות, כולל אלה שבמבט ראשון נראות חד ממדיות, ושולפות מהן - לאט אבל בטוח - את כל המפתחות הנפשיים.

את האישיות ששמה טוני סופרנו, אנחנו יודעים כבר מהפרק הראשון של הסדרה, עיצב תסביך אם שהיה גורם לאדיפוס לפרוץ בצווחות אמוק. את הדוד שלו, ג'וניור, מפעיל פחד הולך וגובר מפני המוות. את הבן שלו, אנתוני, דוחפים יחסי אהבה-שנאה כלפי הנוכחות הפטריארכלית של אבא. ואתם יודעים מה, מילא הגברים. הפסיכולוגיה של הגבר, יודע כל מי שפתח אי פעם גליון של "בלייזר", היא עסק די פשוט. ההישג הכי גדול של "הסופרנוס" טמון בפיצוח התעלומה הגדולה של היקום - הפסיכולוגיה של הנשים.

בעונה הראשונה שלה זכתה "אלי מקביל" לשבחים על הצגה מדויקת של נפש האשה; "סקס והעיר הגדולה" ו"להתחיל מחדש" זוכות לשבחים כאלה עד היום. אבל עם כל הכבוד לסדרות האלה - לא שיש לנו כבוד לסדרות האלה - אף אחת מהן לא מתקרבת לרמת הפיצוח שעוברות הדמויות הנשיות ב"הסופרנוס".

זה מתחיל עם כרמלה (אידי פלקו), אשתו של טוני, שנחשפת דרך מפגשים עם פסיכולוג (יהודי, אגב) ושיחות כאילו-אקראיות כדמות שנתונה בקונפליקט שאין לו סוף. כקתולית אדוקה היא רוצה להוקיע את הפשעים של בעלה, אבל מאותה הסיבה בדיוק היא לא מוכנה לפרק את המשפחה; היא אדם מוסרי שמתחלחל מהיעדר-המוסר של עסקי בעלה, אבל היא לא מוסרית עד כדי כך שהיא מוכנה לוותר על הכסף שאותם עסקים מביאים הביתה; היא אמא מושלמת, אבל שום דבר שהיא עושה לא מצליח לחדור דרך מעטה ההגנה של בנה. ועכשיו קחו את הרשימה הזאת, ותעמידו מולה את קרי ברדשאו מ"סקס והעיר הגדולה".

כרמלה היא לא היחידה. אפשר להזכיר כאן את ג'אניס, אחותו של טוני, בחורה שנדפקה עד העצם בגלל ההורים המטורפים שלה. או ד"ר מלפי, שהטיפול שהיא עצמה עוברת חושף אשה מבולבלת שלא יודעת מה לעשות עם המשיכה המוזרה למטופל הקרימינל שלה. אפילו גלוריה (אנאבלה סיורה), לשעבר האשה האחרת של טוני סופרנו, הציגה טסט-קייס של מה שמכונה One Sick Broad (היינו מתרגמים את זה, אבל "נקבה אחת חולה" לא נשמע מי יודע מה).

זאת לא פסיכולוגיה בגרוש. זה לא מקרה שעל הפסיכולוגיה של "הסופרנוס" נכתבו עד היום יותר מעשרה ספרים. זה לא מקרה שלפני כשנה הוזמנה לוריין בראקו לכנס פסיכיאטרי מרכזי בארה"ב, כי המשתתפים ביקשו לדעת איך זה שהטיפול שעובר טוני סופרנו נראה כל כך אמין. וזה לא מקרה שעשרות מיליוני צופים ברחבי העולם כוססים ציפורניים לקראת הרגע שבו ייפול סופסוף האסימון לטוני סופרנו, והוא יבין שכל הבעיות שלו מתחילות ונגמרות אצל אמא.

 

מס ערך מוסף

 

נניח שפסיכולוגיה של דמויות לא עושה לכם את זה. לגיטימי, אבל הנה משהו שפשוט אי אפשר להתווכח עליו: הערך המוסף. את "הסופרנוס" אפשר לראות בלי שום רקע מוקדם, אבל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של סרטי הגנגסטרים - האבות הרוחניים האמיתיים של הסדרה - מרוויח פעמיים.

נזכיר רק כמה מחוות בולטות במיוחד: דומיניק צ'יאנז, שמשחק את הדוד ג'וניור, גילם את הגנגסטר ג'וני אולה ב"הסנדק 2". סטיב ואן-זאנדט משחק את סילביו דנטה, דמות שמתגאה ביכולת חיקוי מופלאה של אל פצ'ינו כמייקל קורליאונה מ"הסנדק". טוני סיריקו (פולי) שיחק את טוני סאקס ב"החבר'ה הטובים". לוריין בראקו, כמעט מיותר לציין, שיחקה את הדמות הנשית הראשית באותו סרט.

אבל זה עוד כלום לעומת מייקל אימפריולי (שמשחק את כריס וגם משמש כתסריטאי ראשי בסדרה). לא רק שהוא שיחק ב"החבר'ה הטובים" את ספיידר - הבחור שג'ו פשי יורה לו ברגל בלי שום סיבה - אלא שכאן הלכו "הסופרנוס" עד הסוף וערכו מחווה לסרט של מרטין סקורסזה. ככה זה הלך: כריס יורה במוכר מסכן באמצע קונדיטוריה. "ירית לי ברגל", שואג הקונדיטור, וכריס עונה: "זה קורה".

אפשר היה להמשיך ולכתוב עוד הרבה מאוד על עניינים שנופלים תחת ההגדרה "ערך מוסף". למשל על עבודת המצלמה של "הסופרנוס", שקורצת לימים הגדולים של הקולנוע האמריקאי משנות ה-70 עם שוטים ארוכים, סטטיים ומעוצבים להפליא. או הפסקול (רשימה חלקית של תורמים: פרנק סינטרה, אלביס קוסטלו, בוב דילן, פוליס וכמובן להקת A-3 עם שיר הפתיחה האדיר, Woke Up This Morning). אה, כן - ועוד לא אמרנו מלה על ג'יימס גנדולפיני, השחקן הטוב ביותר בטלוויזיה שלכם.

בקיצור, אפשר היה להמשיך ככה עד מחר - אבל אם עד עכשיו לא הצלחנו לשכנע למה אנחנו מוכנים לשבות רעב כדי לקבל בחזרה את "הסופרנוס", כנראה שכבר לא נצליח לעשות את זה.