על כנפי שיר לארץ אהבתי - אנה וגנר בברזיל

אנה וגנר, מפזמת שיר, מבקרת במקדשה של מאי מינינייה - הכוהנת הגדולה דת הקנדומבְלֶה בברזיל - ומבשלת לכבוד הדייגים באשר הם. שלושה מתכוני שעועית: פז'ואדה, נזיד וסלט

עוף לילי התנחל מול החלון שלי, ובין אחת לחמש בבוקר הוא מפלח את הדומיה בקולות בלתי מפוענחים, מסתוריים ומגרשי-שינה. אני לא יודעת מה שמו ומהן אורחותיו. משהו בקולו מעיר אותי בדריכות של שחר, ומשהו משלח אותי הרחק מכאן, אל ארץ אהבתי.

 

בארץ אהבתי מלבלב המנגו. שלוש מאות ששים וחמש כנסיות מזמנות את המאמינים לתפילה, דייגים שחורי-גו יוצאים בערפילי הבוקר אל האוקיינוס, ושני מליון בני אדם יחגגו ב-2 בפברואר את הקרנבל. סלבדור, באהייה, ברזיל.

 

אני יכולה לומר בוודאות שנישאתי לשם על כנפי שיר, כי כך באמת היה. לפני חמש עשרה שנים בדיוק, בחורף שלנו שהוא הקיץ של ברזיל, נסעתי לשם –וכשהגעתי, התחלתי להמהם איזה דבר קטן שלא ידעתי מנין בא ומה הוא עושה בגרוני. זה נשמע בערך כך: "אה, מִיָּמַי, מִיָּמַי מינינייה". וזה תקף אותי בכל רגע נתון מבלי שאוכל להתנגד. אולי היה זה שיר שהתנגן באוטובוס, אולי לא: לא ידעתי, ולא היה לי את מי לשאול. עד שהגעתי לסלבדור וישבתי על שפת האוקיינוס לעת בוקר ליד טס גדול של סרטנים, וכשנפרדתי משניהם ועליתי על מונית ושוב המהמתי, הנהג שאל אם אני יודעת מיהי מאי מינינייה.

 

לא שמעתי את שמה קודם לכן וסיפורה הגיע אלי בהדרגה. מאי מינינייה היתה הכוהנת הגדולה של דת הקנדומבְלֶה, היא הדת שהעבדים השחורים הביאו עימם מאפריקה לברזיל כשנמכרו לפורטוגזים אדוני-הארץ.

 

יש בה, בדת, פנתיאון גדול של אלים ואלות, כל אחד אחראי על תחום בחיינו – והכי מרשימה ומרתקת היא כמובן אלת הים, ימנז'ה. "הו לדייג שתי אהובות, אחת בחוף היא, אחת בים", אנחנו יודעים לשיר בעברית. זו שבים היא סירונית. את קווצות שערה הארוך אנחנו רואים בדמותן של אצות במים. היא שומרת על הדייגים שמביעים לה אהבה במנחות, אבל היא גחמנית מאד ולעתים תמשוך את הדייג על סירתו למצולות, ושם אולי יאהבנה מאד, אבל לעולם כבר לא ישוב אל החוף.

 

ימאנז'ה ציוותה שיהיו לה כוהנות. מאי מינינייה היתה, בדורה ובשעתה, החשובה שבהן. היא התגוררה בשכונת עוני של פחונים בפאתי סלבדור, ונחשבה לידענית גדולה בהלכות העולם ואנשיו. רוזנים ושועים, נשיאים ושרי ממשלה היו עולים לרגל לצריף שלה כדי לקבל עצה או ברכה או לחש טוב ומיטיב. כשהיא מתה, סיפר לי הנהג, עץ המנגו שבחצרה חדל מלתת פרי.

 

אמרתי לו שאני רוצה לנסוע אליה, ועכשיו. אל הטריירו – מקדש קנדומבלה – שבו כיהנה. הוא היה ספקן ואמר שבימי א' זה לא נוח, כי המאמינים לא אוהבים זרים. התעקשתי והוא נכנע.

 

שבילי עפר מפותלים הובילו אל ראש גבעה. צריפונים ובתים חרבים כמו במחנה פליטים, בהבדל אחד: בחצרות צומחים מנגו ואננס, קוקוסים ענקיים נופלים מעצים ומחכים למי שיבקעם וישתה את המיץ המתוק, בננות נותנות צל, ואולי מחפות קצת גם על העוני המנוול ומאפשרות לאנשים לשמוח, לפחות פעם בשנה.

 

המקדש היה שוחה נמוכה אפילו ממידותי. אינני יודעת כיצד השיג הנהג שלי היתר מיוחד להכניס אותי לטקס של יום א', אבל הוא הצליח, ואני התכופפתי ונכנסתי לחדר לא גדול, שעל רצפת הבטון החשופה שלו ישבו כבר כמה עשרות גברים ונשים, כולם לבושי לבן. בצדו האחד של החדר עמדו תופים אפריקניים גדולים, ומנגד ראיתי את האלה ימאנז'ה.

 

היא היתה בובת פלסטיק מתנפחת בגודל אנושי, עם חזה חשוף וזנב-קשקשים ארוך מתחת לטבורה. היו לה לחיים סמוקות ושפתיים משורבבות אדומות מאד, והיא הונחה על שולחן פינגפונג מאולתר, ואחד אחד ניגשו אליה המאמינים עם המנחות. מסרק זעיר מפלסטיק, כמוה – מפני שהיא אלה גנדרנית. מראה קטנה כמו מערכת קוסמטיקה של ילדות שמשחקות בלהיות נשים. סבון ריחני. בקבוקון בושם. זה מה שהאלה אוהבת.

 

אחר כך מישהו התחיל לתופף. תחילה לאט מאד, ברחשים עמומים של גלים רחוקים ומשתברים שהלכו וגברו והיו לרעמים של ממש, ולאט לאט החלו הנוכחים לקום וגם לנוע, כמו מתוך חלום שקורא לישן למהר ולעשות, והישן נעתר לחלום ועושה ונמסך ממנו לתוך עירות קיצונית כשהתופים כבר מפלחים את האויר ומזעזעים את קירות הבית הזעיר, והאלה זעה מעט על שולחן הפינג פונג שלה, וכולם, לרבות הזרה שהיתה שם לראשונה בחייה, כולם רוקדים לכבוד ימאנז'ה ומבקשים שתחזיר את כל הדייגים הביתה, אם אפשר.

 

לדייג שתי אהובות: אחת בחוף, אחת בים. זו שבחוף, יחד עם חברותיה, מכינות בכל יום א' סירי ענק של פז'ואדה ואורז ופארופה, ומחלקים למאמינים אחרי הטקס ולפני שהם רצים לכנסיה, כי כולם עד אחד גם קתולים טובים, אבל בכנסיה העשירה והמעטירה של ישו אין פז'ואדה לרעבים. כאן יש, ואפשר גם לקחת הביתה. ואת הזרה הזמינו בחן וכששאלתי אם אפשר לתרום משהו, ביקשו רק ליפסטיק קטן או פרחים לימאנז'ה.

 

נפרדתי ממנה בידיעה שאשוב. כבר היה לי שיר לשוב אליו, ובית תפילה, ואלה, ואוכל. לרוב בני האדם במסעותיהם בעולם יש פחות מזה.

 

אלא שהשנים נקפו ואני לא הצלחתי להגיע. טעמי הגעגוע ניתרגמו עם הזמן למשהו פרקטי, כי געגוע לא אוכלים לצהריים. האמת היא שגם פז'ואדה לא. היא דורשת קפיצת-אמונה משמעותית מדי בשבילי. אזני חזיר וזנבות חזיר הם מן המרכיבים החיוניים: אני מוותרת, ויוצאת לי גרסה מקומית, מקוצרת, לא לגמרי אותנטית – אבל עשוייה בכוונה מלאה ומתוך דאגה לדייגים באשר הם.

 

פז'ואדה

 

המרכיבים:

500 גרם שעועית אדומה או שחורה, הכי כהה שאתם מוצאים, ורצוי לקנות בתפזורת בחנות תבלינים או קטניות גדולה בשוק. שם טרי יותר. ככל שטרי יותר – זמן הבישול מתקצר מעט

500 גרם עצמות מעושנות, חזיר או הודו – שאפשר למצוא במרכולים

10 נקיקיות צ'וריסו או מרגז

1 ק"ג בשר בקר לבישול איטי – אוסובוקו או שפונדרה, למשל

2 בצלים גדולים שלתוכם תוקעים 4-5 מסמרי ציפורן

2 גזרים גדולים חצויים לרוחב

4-5 גבעולי סלרי

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

10 גרגרי פלפל אנגלי

4 עלי דפנה

מים, מעט שמן

 

וכך עושים:

1. משרים את השעושית ל-12 שעות לפחות במים כדי כיסוי ועוד קצת. מסננים, מניחים בסיר יחד עם הירקות, מכסים במים ומוסיפים עוד מים, עד שגובהם עולה ב-5 סנטימטר על גובה השעועית בסיר. מוסיפים פלפל אך לא מלח, ואת שאר התבלינים. מביאים לרתיחה.
2. בינתיים, במחבת נפרדת, אוטמים את הבשר: מטגנים במעט שמן חם, רק עד שהבשר משנה את צבעו, הופכים וחוזרים על הפעולה.
3. את הבשר האטום היטב מוסיפים לסיר, מכסים, מנמיכים להבה – ומבשלים לפחות שעתיים, או עד שהבשר רך, אבל לא מאד מאד רך. אחרי שעה ממליחים.
4. בנקודה זאת אפשר לשלות מן הסיר את הירקות הנושנים ולהוסיף חדשים תחתיהם, לכסות שוב ולבשל 10 דקות. בסופן, אפשר להוסיף צ'וריסוס לסיר. כדאי לנקב אותן קצת במלזג, שלא יתפוצצו. גם כאן מבשלים בסיר מכוסה, בערך 10 דקות.
5. בשלב הזה של חיינו, כשהפז'ואדה כמעט מוכנה לגמרי ויש רק להשאיר סיר פתוח שהטעמים יתמזגו, אפשר ללכת לכיוון המוסיקה שבבית, לחפש איזה ברזילאי זנוח בין הדיסקים, ולהזמין מישהו לסמבה.

 

 

נזיד שעועית

 

העבדים השחורים הביאו את הפז'ואדה לברזיל מאפריקה. לשעועית יש ככל הנראה אפיל אוניברסלי, אחרת איך נבין את הדמיון בטכניקות ובטעמים שמצאתי בסלוודור ומצאתי במטבחו של אבא שלי. רק השמות השתנו, השעועית נהייתה בהירה יותר, והעגבניות שמוסיפים לנזיד בסוף הבישול מונעות מן הכבדות להשתלט על כל הסיר.

 

המרכיבים:

500 גרם שעועית לבנה

4 עצמות מח

750 גרם בשר בקר - שפונדרה

3 גזרים

2 בצלים

8 שיני שום

צרור פטרוזיליה

600 גרם עגבניות קלופות קצוצות או מרוסקות

זר פטרוזיליה

שורש פטרוזיליה

שורש סלרי

מלח, פלפל

 

אופן ההכנה:

1. מתחילים בהשריית שעועית ל -12 שעות לפחות, וממשיכים נורא נורא פשוט: משליכים את הבשר לסיר, מכסים במים, מוסיפים ירקות ומלח ופלפל, מביאים לרתיחה ומבשלים בערך שעה וחצי על אש קטנה, כדי בעבוע. מדי פעם מקפים מעט.
2. אחר כך מוסיפים עגבניות, מבשלים עוד כ-10 דקות, מחכים 1/2 שעה לגיבוש טעמים ומגישים עם לחם גס, גשם, ברקים ורעמים.

 

 

סלט שעועית וטונה

 

טונו אי פאג'יולי, מנה איטלקית ראשונה ונושנה: הפעם לא נבשל בגללה שעעוית במשך שעות, אלא נעשה כך: נרד לסופר, נקנה שתי קופסאות שעוית לבנה - מבושלת במי מלח ובלי שום רוטב - וקופסת טונה אחת, עוד נרכוש צרור סלרי אמריקני, מעט טימין, שמן זית, מחל, פלפל, בצל אחד וחומץ בלסמי.

 

וכך עושים:

1. חותכים את הבצל לטבעות סקסיות. מסננים את השעועית מן המים ומסדרים על טס יפה. מסננים את הטונה מן השמן – הכי טוב לענייננו טונה מעושנת, אם כבר קונים קופסא – מפוררים ומניחים על ראש תלולית השעועית. מערבבים 2 כפות שמן זית עם כף חומץ בלסמי, מלח, פלפל ועלעלי טימין ויוצקים מעל. מוסיפים טבעות בצל ומגישים.
2. מערבבים הכל - אוכלים, ובפעם הבאה כבר נבשל את השעושית במו ידינו, עם או בלי התערבות של האלים.