נהיגה בתקופת פסילה

בית המשפט העליון קבע כי פסק דין שמבטל פסילת רשיון נהיגה פועל רטרואקטיבית - ומטהר נהיגה שנעשתה בתקופת פסילה

שמעון דהן ביקר לעיתים תכופות בבתי המשפט לתעבורה. במהלך משפטיו, נפסל רישיון הנהיגה של דהן שלוש פעמים.

בפעם הראשונה נפסל רישיונו לעשר שנים. בתוך תקופת הפסילה הראשונה, ביצע דהן עבירות תעבורה נוספות, ורישיונו נפסל שוב לתקופה של 15 חודש. במהלך הפסילה השנייה, נפסל רישיונו של דהן בפעם השלישית, הפעם לחמש שנים.

אלא שלא איש כמו דהן יירתע מלנהוג בתקופת פסילה. בעודו מצוי בתקופת הפסילה השלישית, נהג דהן ברכב וארעה תאונה. אחד מנוסעי הרכב נהרג. דהן עצמו נפצע, ודרש מחברות הביטוח אליהו ואבנר, שביטחו בביטוח חובה את הרכב בו נהג, כי ישלמו לו פיצויים עבור נזקי גופו מהתאונה. אליהו ואבנר דחו את הדרישה.

במשפט פיצויים שפתח דהן, לא הכחישו חברות הביטוח כי בידי דהן הייתה פוליסת ביטוח חובה בעת הנהיגה. אולם הפוליסה, לטענתן, לא היתה בתוקף בעת התאונה; הרי דהן נהג ברכב בתקופה של פסילת רישיון.

בטרם הסתיים משפט הפיצויים, חלה התפתחות דרמטית. בערעור הפלילי שהגיש דהן על פסילתו השלישית, בית המשפט העליון מצא כי פסילה זו נגעה לאירועים שעבורם כבר הוטלה על דהן תקופת הפסילה השנייה. מצב כזה קרוי במשפט סיכון כפול. על פי סדרי הדין הפלילי לא ניתן לדון אדם פעמיים על "מעשה ש…הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו". לפיכך ביטל בית המשפט העליון את הפסילה השלישית.

לאור התפתחות זו, המחלוקת בין דהן לבין חברות הביטוח במשפט הפיצויים קיבלה תפנית, והצטמצמה לשאלה אם פסק דין שמבטל פסילה, פועל רטרואקטיבית ומטהר נהיגה שנעשתה בתקופת פסילה.

המחלוקת בשאלה זו הגיעה עד לבית המשפט העליון והובאה להכרעתו של הנשיא אהרן ברק. "את התשובה לשאלה יש לחפש ראשית לכל", לדעת הנשיא, "במסגרת תכליות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים".

תכלית עיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים היא התכלית הסוציאלית, להעניק פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, ללא קשר לשאלת האשמה של הפוגע או של הנפגע.

תכלית אחרת בחוק הפיצויים היא להרתיע אנשים מהתנהגות המסכנת בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב בכבישים. לכן החוק שולל פיצויים ממי שנהג ברכב ללא רשיון; לשם ביצוע פשע; ללא ביטוח; גרם תאונה במתכוון, ועוד.

מדובר במקרים חריגים, מסביר הנשיא, בפגם מהותי המשליך על כושרו וכשירותו של הנהג.

לכן נקבע, למשל, כי מי שברשיון הנהיגה שלו הופיעה מגבלה לפיה (בשל נכותו) חייב הוא לנהוג ברכב בו מותקן הגה כוח - והוא לא עשה כן ונפגע בתאונת דרכים - יישלל ממנו הפיצוי.

מאידך, מקום בו היעדר הרשיון מקורו בפגם טכני או פרוצדוראלי, לא יחשב הנהג כחסר רשיון. כך, במקרים בהם פקע הרשיון בהיעדר תשלום אגרה. כך, באי חידוש רשיון נהיגה בשל אי תשלום קנסות.

אכן, מודה השופט, מי שרשיונו ניפסל, חייב לכבד את ההחלטה במסגרת עקרון שלטון החוק. מי שרומס ברגל גסה את החלטות בתי המשפט ונוהג בהיעדר רשיון, יש לראותו כמי שפועל בניגוד לתקנת הציבור ולשלול ממנו הפיצוי.

אולם, במקרה הנדון, שלילת הפיצויים מדהן תגרום לו עוול כפול: הן העמדה כפולה בסיכון הפלילי והן שלילת הזכות לפיצויים. אין זה מוצדק לשלול פיצוי מאדם ולהטיל עליו את מלוא האחריות בגין נזקיו - ולא לפזר את הנזק כמקובל - אך בשל נכונותו לנהוג שעה שהוא מצוי בפסילה שאינה כדין.

לתשובה זה נגיע, לדעת השופט ברק, אם נבחן את הסוגייה לא רק מהיבט חוק הפיצויים אלא גם על יסוד דיני הבטלות של פסקי הדין.

הרשעתו של אדם תוך "סיכון כפול" הנה פגם חמור בפסק הדין. הרשעה כזו לדעת השופט, היא בטלה מעיקרא. החלת פסק דין המבטל את ההרשעה רק מכאן ולהבא תביא להענשת דהן פעמיים - הן בהרשעתו ב"סיכון כפול" והן בשלילת זכאותו לפיצויים. תוצאה זו אינה צודקת.

מסקנתו של השופט ברק הייתה אם כן, שיש לראות את דהן, במועד התאונה, כמי שאינו מצוי בתקופת הפסילה השלישית, כלומר, כמי שהיה בידיו רשיון נהיגה תקף בעת תאונת הדרכים.

השופטים אליעזר ריבלין ויעקב טירקל הסכימו לניתוח שעשה הנשיא ברק בכל הנוגע לדיני הבטלות. יחד עם זאת, סירבו השופטים לחוות דעה באשר לשאלה אם מתן פיצויים במקרה זה, מתיישבת עם התכלית ההרתעתית שעומדת ביסוד חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בסופו של דיון, זכה אם כן דהן במלוא הפיצויים, אף על פי שנהג בתקופת פסילה.

 

הכותב הוא עורך דין המתמחה בענייני ביטוח