שנת 2002 הייתה שנה לא רעה מבחינת קצב ההתפתחות הטכנולוגית למרות הנסיגה החריפה בכלכלת ההיי טק. ענף טכנולוגיות המידע ספג השנה חבטות קשות במיוחד, הבולטות בחריפותן גם על רקע המיתון הכללי. ערך השוק של הענף ירד ב-26 אחוז, התשואה למניה ממוצעת הייתה שלילית, והאנליסטים שעוד בתחילת השנה האמינו כי היא תסתיים בטוב התאכזבו. יש גם סימנים חיוביים קלושים, כמו גידול קטן בהכנסות ברוטו, קצב גידול ממוצע מעל לשאר הענפים התעשייתיים ותשואה חיובית למשקיעים במספר תחומים ספציפיים, כמו חברות ייעוץ ותוכנה, יצרני מחשבים ואבזרים היקפיים. הסימנים החיובים היו מספיק מעודדים כדי שהמשקיעים לטווח ארוך יסכימו לחיות עם יחס מחיר-לרווחים (P-E) מופרז, שבמקרים מסוימים נראה כאופטימיות פראית (למשל, מניות Dell שנסחרו ביחס P-E ממוצע של 1500:1). כנראה שמקור האופטימיות הוא בכך, שבממוצע 2002 הייתה טובה יותר מ-2001 והתחזית היא ש-2003 תהייה עוד יותר טובה - אולי אפילו שנת התחלת הגיאות.
ההתאוששות החלה
לפי טבלאות סיכום שערכו חוקרי חברת Compustat, בכל התחומים והמגזרים כבר התחילה התאוששות. למרות הקיטון בהכנסות ברוטו, התעשייה בכללותה לא הפסידה והתחזית היא להכפיל את הרווח הנקי פי 3 עד 3.5 בשנת 2003. תחומי גידול מבטיחים במיוחד הם יעוץ ותוכנה, חומרה וציוד היקפי. תחומים שיישארו מדוכאים הם ציוד תקשורת, רכיבים, אינטרנט ושירותי תקשורת, שבכולם יש עודף היצע חריף.
בולטות בין הערכות האופטימיות הן מיקרוסופט (כמובן), יצרנית המשחקים Electronic Arts (לחם ושעשועים, התרופה לכל חוסר שביעות רצון), HP המאוחדת, IBM המתאוששת, ולקסמרק המפתיעה. בתחום הרכיבים אינטל, nVidia ו-Analog Devices נראות מבטיחות, AMD, מיקרון ו-On Technology עמוק בצרות. לטווח ארוך האנליסטים רואים צמיחה חזקה (מעל 20 אחוז לשנה) בחברות משחקים, תוכנות CRM (דוגמת Siebel), אבטחה (כמו Veritas), תקשורת רחבת-פס (Qualcom), אחסון (למשל Maxtor) ובתעשיית המוליכים למחצה (הן ציוד פסי-יצור והן של רכיבים). מפתיעה במיוחד התחזית האופטימית לטווח רחוק של יצרני ציוד תקשורת מרכזי (Cisco) ורכיבים אופטיים (CIENA), לאור העובדה שיש מעט אופטימיות בתחזיות ללקוחותיהם, חברות שירותי תקשורת (חברות הבזק), למעט שירותים אלחוטיים/סלולריים.
הפסימיסטים במיעוט
לא נכנס כאן לאנליזה של מניות ספציפיות ולהמלצות קניה, משום שדי במילה טובה שלי כדי למוטט את המניה היציבה ביותר, אך בוודאי תפסתם את הפרינציפ. באופן כללי אפשר להיות אופטימי-זהיר, אך אין "כללי אצבע" שמבטיחים הצלחה גם להשקעה הטיפשית ביותר. וגם אין "חורים שחורים" שבולעים את הכל בלי להשאיר זכר. מנוע הצמיחה הראשי של כלכלת העולם ימשיך להיות אמריקאי, עם תרומה נכבדה של מדינות מתפתחות כמו קוריאה. אירופה תפגר במקצת, כמו נבואה (של אנליסטים אירופיים) המגשימה את עצמה, ויפן תתחיל אולי לצאת מהסטגנציה שנמשכת כבר עשור. כל התחזיות האלה לוקחות בחשבון את הסבירות של מלחמה קצרה בעיראק מתוך הנחה שהיא תהייה קצרה, זולה יחסית ותסתיים בהורדת המתח במזרח התיכון.
הפסימיסטים, שכיום הם במיעוט, חוששים שהכרעת סאדם והשפלת הפשיזם הערבי תביא לפריחת בין לאדן והגברת הטרור האיסלמי. ועל כך דיברו חז"ל כאשר הם דיברו על הקצאת תכונות הניבוי אחרי שבית המקדש חרב.
עבור הישראלים האלטרנטיבה האופטימית לא קיימת, משום שגם התסריטים הוורודים ביותר מקבלים את הגוון האדמדם שלהם מדם. עלינו לשקם את הכלכלה בלי להיות מושפעים יותר מדי מרוחות המלחמה וזוועות הטרור. במיוחד, אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לצאת לחופש ביום שהסירנות תתחלנה לצרוח ושדרנים היסטריים ינסו להרגיע אותנו. הסיבוב הקודם של מלחמת המפרץ חשף צד מביש בהתנהגות הציבורית של ישראלים תחת לחץ. אנשים שהביטו במוות ללא רתיעה בשדות הקרב הנוראים ביותר ברחו בשיירות מאזור המרכז מפני קומץ סקאדים שבקושי גרמו לנזק ממשי. שרי הממשלה לא נתנו דוגמה אישית, קציני הצבא חשבו שתפקידם להגזים (כדי שלא יאשימו אותם בשאננות נוסח 1973) והתקשורת חגגה בליבוי פחדים לא רציונליים. לפי מה שרואים עד כה, חלק מהשחקנים האלה כבר מתרגלים מחדש את התפקידים הישנים. אני מאוד מקווה שלא נחזור על הפארסה הגרוטסקית הזאת שוב.
להוריד את מסיכות הגז
פרס נובל לכלכלה הוענק השנה לפסיכולוג הישראלי, שחקר את ההתנהגות הלא הגיונית של אנשים ומוסדות במצבי אי-ודאות והראה איך הרצון להימנע מסיכונים קטנים, אך מוחשיים, גורם להם לקבל החלטות שמשמעותן סיכונים גדולים יותר אך פחות מוחשיים. התיאוריה של פרופ' כהנמן ישימה לניתוח המצב הנוכחי, כאשר מול הסכנה הקטנה של פגיעת טילים עירקיים נמצאת הסכנה הגדולה של שקיעה עמוק יותר במשבר הכלכלי.
גם חיי אדם נמדדים בכסף - הכסף הדרוש להקמת בתי חולים, רכישת תרופות, שיפור הכבישים ושאר תשתיות החיים האזרחיים - ואסור לנו לחשוב שמלחמה חדשה במפרץ היא סיבה להשבית את הכלכלה. גם אם המשך העבודה דורשת להוריד את מסיכות הגז ולצאת מהמרחבים המוגנים למציאות התחרותית של כלכלה גלובלית, שלא ממתינה לצופרי ההרגעה של הג"א.