עוד מקרטני מת

מה בעצם מניע את פול מקרטני? הנסיון לקבל קרדיט הוגן על העבר או הרצון לעשות משהו ראוי בעתיד? עם צאת אלבום ההופעה המאכזב, ארי קטורזה מנסה להבין. מקרטני לאן

מתברר שגם למולטי-מיליונר כמו פול מקרטני יש לא מעט טרדות. מה שמעסיק את מקרטני בימים אלה היא השאלה, 'כיצד תיזכר דמותו ותרומתו בספרי ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית'. הסיבה לכך שמקרטני (שנחשב לפי ספר השיאים של גינס לכותב השירים המצליח בכל הזמנים) מוטרד, נובעת מחוסר ביטחון ביחסים שבין אמן לביקורת. החל עם פירוק הביטלס, סבל מקרטני לא מעט מלשונותיהם הצולפות של המבקרים, שטענו לירידה ברמת הכתיבה, לפלירטים עם קיטש ולחוסר תעוזה מרגיז. כך שכשלנון כתב לו את "איך אתה ישן" המעליב, ובו המשפט "המוזיקה שאתה עושה היא מוזיקת מעליות באוזניי", מקרטני לקח ללב.

עוד יותר העליבה אותו ההשוואה לתוצרים הראשונים של ג'ון לנון, שהוגדרו עם צאתם לאלבומים קלאסיים, בעוד שהוא – מי שאחראי על כמה מן ההמצאות הכי גדולות בפופ של הסיקסטיז – נאבק מחדש על הכרה אמנותית. מקרטני מאמין שהבחירה של המבקרים בלנון גם שכתבה מחדש את ההיסטוריה של הביטלס. לנון נחשב במשך שנים כמי שהוליך את הרביעייה הליברפולית אל מחוזות נועזים יותר של יצירה, בעוד שמקרטני קוטלג כמי שאחראי על השלאגרים. תיאוריה נחמדה, אבל שגויה, כי היה זה בעיקר מקרטני, גם בשל יכולתיו המוזיקליות וגם בשל חברותו בסצינת האוונגרד של לונדון, שינק השפעות של אמנות גבוהה יותר ורצה לעטוף את שירי הביטלס בכל המטען האמנותי החדש שנגלה לנגד עיניו. לנון - שלא תהיה טעות - היה ללא ספק גאון אמיתי והדמות המעניינת יותר בלהקה, אבל הוא אהב בעיקר רוקנרול שורשי. וגם אם בלע הרבה LSD, הוא הותיר למקרטני – כמעבד הבכיר של הלהקה – ולמפיק ג'ורג' מרטין, להוביל אותו אל מרקם הצלילים המתאים להם. מה גם שלנון היה תקוע עם האישה והילד בביתו הגדול שבפרברים, בזמן שמקרטני חי את הסצינה של לונדון הסווינגית.

 

רק לא כינור שני

 

בכל אופן, זילות תרומתו של מקרטני עוררה בו אי-שקט. ב-94' יצא ספרו של איאן מקדונלד, "מהפכה בראש", שניתח את שירי הביטלס אחד לאחד והעניק למקרטני סוף סוף את הכבוד שמגיע לו. אבל זה האחרון לא הותיר את המלאכה לאחרים והוציא לפני חמש שנים בעזרתו של בריאן מיילס, מהצוות שהקים את גלריית 'אינדיקה' הלונדונית המיתולוגית, ביוגרפיה רשמית בשם "Many Years From Now", שמנסה לתקן את העוול שנגרם לו. היא מתארת באריכות - באסטרטגיה של מסע תעמולה - את התנהלותו האמיתית של מקרטני בסצינה הבוהמיינית של לונדון הסווינגית. מיילס הקדיש פרקים שלמים לחברותו העזה של מקרטני עם אמנים פלסטיים, ציירים, בעלי גלריות כמו ג'ון דאנבאר, ומוזיקאי אוונגרד שונים, שמהם ינק השפעות. הביוגרפיה רווייה בעמודים שלמים המוקדשים לדרך בה עוצבו עטיפות אלבומי הביטלס, שהיו, לפי הספר, בעיקר רעיונות של פול. וכן, הוא גם כתב כמה להיטים באותה תקופה, והוא הסביר איך הוא עשה את זה.

יפה. אלא שלפני כמה שנים הוא נכנס לפאב ברלינאי ומצא חוברת תווים של הביטלס ובה השיר "היי ג'וד" שעליה צוין: 'מילים ולחן: ג'ון לנון'. זה, כך מתברר, הרס אותו. הוא התוודה לאנתוני דה קרטיס, אחד העורכים הבכירים של המגזין "רולינג סטון", כי הוא חושש שעוד כמה שנים הקרדיטים כל כך יעוותו עד שהוא ייזכר ככינור שני, אם בכלל, והוא לא חושב שמגיע לו להיות כינור שני. אז הוא התקשר ליוקו, וביקש ממנה שבהוצאות המחודשות של אלבומי הביטלס, על השירים שהוא כתב יצוין "מקרטני-לנון" במקום "לנון- מקרטני", כפי שנהוג היה להופיע במהלך ארבעים השנה האחרונות. אבל לא קלפטע כמו יוקו תוותר ומאז היחסים מתוחים מאוד. מקרטני מגדיר אותם כ'מעורערים"'.

בשנה שעברה הוא הוציא את "Driving Rain “, אחד מאלבומיו הכי מוצלחים, הפיק קונצרטי צדקה למען משפחות כבאי ניו-יורק שנספו ב-11 בספטמבר, התחתן שנית, והחליט לצאת שוב – עשור לאחר "”Tripping the Live Fantastic מ-90', ו"פול איז לייב" המיותר מ-93', למסע הופעות אמריקני, שגם ייצא כמזכרת על דיסק כפול. הוא אסף להקה פגזית, שכוללת את ראסטי אנדרסון (גיטרות) אייב לאבוריאל ג'וניור (תופים), פול "ויקס" וויקנס, שהופיע איתו גם בסיבוב ההופעות הקודם (קלידים), ובריאן ריי (גיטרות), התאמן על 35 פנינים של הביטלס ומתקופת קריירת הסולו, ויצא לדרך. למרות ש"Driving Rain" כשל במכירות, מאות אלפים באו לראות אותו: מבייבי-בומרס עם תקליטים של הביטלס בידיהם, ועד ילדודס שבאו לחזות באגדה ובמיתוס. המופע הוכתר למופע המצליח ביותר של 2002 וגרף 103 מיליון דולר. הפעם, כחלק מהמלחמה על הקנון, צירף מקרטני לעטיפה את הביקורות הטובות: "הוא שוב פעם מטריף את הקהל", ציין הסי.אן.אן, ומקרטני רוצה הפעם להשוויץ.

 

לא בכושר

 

מתיעוד המופע, שיוצא כעת באלבום "Back In The U.S Live 2002", עולה כי אין חדש תחת השמש. מקרטני, שמודע לעובדה כי הקהל רוצה ממנו בעיקר נוסטלגיה, ממשיך את הקו שנקט ב"Tripping the Live Fantastic". כלומר - שיחזור מדויק של עיבודי המקור וטיול לאורך השירים הכי גדולים של המאה העשרים, כשהפעם, לראשונה, סדר הקרדיטים הוא "הולחן על-ידי פול מקרטני וג'ון לנון". אלא שהתוצאה רחוקה מלהשביע רצון. הלהקה מנגנת הדוק יחסית, אבל הבעיה היא בעיקר בשירה של מקרטני, שרחוק מלהיות בכושר. ב"Hello Goodbye", למשל, שפותח את האלבום, הוא שר לעתים רבע טון לערך מעל הטון או מתחתיו; לעתים הוא מתאמץ לצלילים הגבוהים. אבל זה לא מה שמפריע לי, הרי הוא יכול היה לעשות שימוש בטכנולוגיות חדישות כדי לחפות על כך. דווקא יש להעריכו על כך שהשאיר את "האמת" של המופע – על יתרונותיו וחסרונותיו. מה שחורה באמת הוא החיבור של מקרטני לשיריו. הוא נשמע כאילו הוא לא נמצא בהם.

מעולם לא חשבתי ש"All My Loving" ישמע באוזניי כשיר כה סתמי. והקול שלו חסר את הברק, הדיוק הרגשי והרוך של ימים עברו. הוא מתנהל יותר כמו סבא צעיר שבא לשעשע את ההמונים. החולשות הללו מקבלות ביטוי אמיתי ברגעים האקוסטיים של המופע, בהם הוא חשוף לגמרי כדי לשחוט את "We Can Work It Out" עד היסוד. שיא השפל, מבחינתי, הוא הביצוע ל"Something" של האריסון, שמנוגן בעזרת יוקליילי כסווינג מביך.

מאידך, לא הכל שחור. באופן מפתיע, השירים של להקת "כנפיים", ובעיקר אלו מ"להקה במנוסה", כמו "Jet", שיר הנושא ו"Let Me Roll It" נשמעים רעננים כאילו זה עתה הוקלטו לראשונה, ולא נופלים מהביצועים המקוריים. בגדול, הדיסק השני טוב בהרבה מהראשון ומכיל כמה ביצועים מרגשים, כמו זה של "ליידי מדונה" ו"Maybe I'm Amazed", ויש בו שורה של להיטי ענק ללא נפילות, אבל ההרגשה הכללית היא שפול סיפק לנו עוד מקרטני מת.