טוב למות בעד ארצנו

"כנופיות ניו יורק", שמתאר את הולדתה האלימה והמדממת של העיר, היא יצירה מרשימה וסוחפת שמזכירה שוב את גדולתו של סקורסיזי וגם כמה התגעגענו לדניאל דיי לואיס. שמוליק דובדבני מריע

עם תום הצפיה ב"כנופיות ניו יורק", סרטו החדש והמיוחל של מרטין סקורסיזי, מתחשק לעמוד ולהריע. שכן מדובר ביצירה מרשימה וסוחפת, בעלת קנה מידה אופראי. מחזה דמים עוצר נשימה המשלב בין סרטי הסמוראים של אקירה קוראסווה לרומנים הריאליסטים הגדולים של המאה ה-19 נוסח אמיל זולא. היו גם מי שהרהיבו להזכיר את הסרט הזה בנשימה אחת עם "הולדת אומה" של גריפית מ-1915, מיצירות המופת המוקדמות של הקולנוע האילם, שעסקה במלחמת האזרחים האמריקאית ובתוצאותיה. בפרפרזה אפשר היה לקרוא לסרטו של סקורסיזי "הולדת כרך".

 

תת-מודע של עיר

 

התמונה החותמת את "כנופיות ניו יורק" היא זו של מגדלי התאומים ז"ל שהתנוססו סמוך לאותו איזור בו מתרחש הסרט – ואין זה מקרה. הסרט כמו רוצה לומר שעם קריסתם תם פרק בהסטוריה של העיר ניו יורק, שראשיתו באירועים המתוארים בו. הוא נפתח במחילות החפורות מתחת לפני העיר שבהן מתקינה עצמה כנופיה מקומית לקרב מול יריבתה, וממשיך בתיאור מדמם של ההתכתשות, שמזכירה יותר מאבק בין שבטים ברברים בימי הביניים. אם יש דבר כזה, תת מודע של עיר, המחילות הללו והאלימות שפורצת מתוכן מייצגות אותו, וסקורסיזי אומר בעצם שאותה תופת אורבנית בה עוסקים רבים מסרטיו ("רחובות זועמים", "נהג מונית") אינה רק חלק מההסטוריה של העיר ניו יורק אלא היא מקננת עמוק בתודעתה.

גם עלילת הסרט – שמתרחש בעיצומה של המאה ה-19, בשטח הפקר המכונה "פייב פוינטס" בלואר איסט סייד של מנהטן – כמו הגיחה מתוך התת מודע הזה, ורוחשים בה יסודות קמאיים של מאבק אדיפלי בין אב לבנו. הבן הוא אמסטרדם ואלון (לאונרדו דיקפריו), מהגר אירי צעיר, שבילדותו צפה באביו הכומר (ליאם ניסן) מקפח את חייו לנגד עיניו. שש עשרה שנה מאוחר יותר – והשנה היא 1861 – הוא שב אל השכונה במטרה לנקום ברוצח אביו, מלך העולם התחתון המקומי, "ביל הקצב" (דניאל דיי לואיס). בהדרגה מצליח אמסטרדם לחדור אל המעגל הפנימי של "הקצב", הופך ליד ימינו ובן טיפוחיו, וממתין בסבלנות לרגע שבו יתייצב מול אביו הסימלי ויחסל אותו.

 

מישהו אמר "חלף עם הרוח"?

 

חלקו החותם של הסרט משלב בין הסיפור המיתולוגי הזה לעובדות הסטוריות: גל המהומות ששטף את ניו יורק בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, בחודש יולי של שנת 1863, בעקבות צו גיוס חובה לצבא האיחוד, שאחד הסעיפים בו איפשר לכל החפץ בכך לפטור את עצמו משירות תמורת שלוש מאות דולרים. האלימות שגאתה כתוצאה ברחובות העיר היתה בעלת אופי מעמדי, והופנתה לא רק כלפי השוטרים ובעלי הממון, אלא גם אל עבר אזרחיה השחורים, שכן אלה נתפסו כמי שביטול העבדות עלול להפכם למתחרים פוטנציאלים על מקומות עבודה. זהו השלב שבו מעפיל הסרט אל פסגות ההבעה של "פוטיומקין", יצירתו הקלאסית של סרגיי אייזנשטיין הרוסי מ-1925, הזכור בזכות סצינת מדרגות אודסה המהוללת, בה טובחים קלגסי הצאר בהמונים הבאים להריע למלחיה השובתים של אוניית הקרב, שאת קורות מרידתם מגולל הסרט.

בשלב הזה נבלע סיפור הנקמה האישי בגליה הגועשים של ההסטוריה, וגם אם החיבור הזה בין ההסטורי למיתולוגי נדמה כאן מאולץ מעט וכוונתו נותרת עמומה – אחרי הכל התסריט, בהשראת ספרו הפולקלוריסטי של הרברט אסבורי מ-1928, עבר תחת ידיהם של שלושה כותבים לפחות – הרי שהאופן שבו הוא מוצג על הבד מהדהד את זכרם של אותם אפוסים קולנועיים שעסקו בהיווצרותה של האומה האמריקאית מתוך הקלחת המבעבעת של מלחמת הצפון בדרום. "הולדת אומה"? כבר אמרנו. מישהו הזכיר "חלף עם הרוח"?

אם להודות על האמת, פגמיו של "כנופיות ניו יורק" ניכרים, שרידים של תלאות הפקה וסבבי עריכה ממושכים המזכירים את הגורל שפקד לפני כשני עשורים את יצירת המופת של סרג'יו לאונה "היו זמנים באמריקה", שעסקה במאפיה היהודית בניו יורק של שנות השלושים. כך, הוא נעדר רגש, וגיבוריו נותרים חד מימדיים למדי. במיוחד אמורים הדברים לגבי הדמות שמגלמת פה קמרון דיאז: כייסת אדומת שיער ובת חסותו של "הקצב", שנוכחותה בסרט אינה יותר מתירוץ קלוש לסיפור אהבה נוסח "טיטאניק" שנרקם בינה לבין דיקפריו. מאפיל עליהם, וזו הלוא חוכמה קטנה מאוד, דניאל דיי לואיס שנאות לשוב אל הבד לאחר התנזרות בת חמש שנים ממשחק בסרטים, והופעתו כאן היא בגדר מפץ אדיר של טכניקה מושלמת. ראו כיצד הוא משחק את דה נירו יותר טוב מדה נירו עצמו.