כבוד השופט עזב ביום חמישי בלילה את משרדי ועדת הבחירות המרכזית העולמית ויצא ללשכתו שבבית המשפט העליון. בעיתון למחרת כתבו שהוא הלך לשם כדי "להמשיך בעבודת השיפוט השוטפת". כלומר, מה הוא בסך הכל רצה, כבוד השופט? להמשיך לשפוט עוד קצת. בשטף.
רוצה לומר: יכול היה כבודו להמשיך בשטף השיפוט. לשפוט. לקבוע. להחליט בין טוב לרע, בין אסור למותר, בין טהור לטמא, ובין טמא לטמא ששבעים טבילות לא יטהרו. אבל התמונות בטלוויזיה, כך מספרים, הרתיחוהו. "שככה ראש הממשלה יעשה תעמולת בחירות מתחת לאף שלי?!", זעם כבוד השופט.
אני מת לדעת איך שופטים חושבים וחולמים וזועמים. האם כך זה באמת עבר בראש של כבוד השופט: "השרון הזה חושב ככה לשים קצוץ על ההחלטות שלי? אני אראה לו מה זה!"; או שמא לא מחשבותינו מחשבותיו, ולא זעמינו זעמו - וכשכתוב בעיתון ש"כבוד השופט רתח מזעם" הכוונה בעצם שבראש של השופט, בוקו ומבולקו הפיוזים (וליתר דיוק: השרעפים).
וכך קרה שבשבת שבה כולם אמורים היו לעסוק באקטיביזם השיפוטי של בית המשפט, שיכול במחי פסיקה לבטל החלטה של ועדת בחירות ולהכניס לכנסת את בשארה וטיבי – הכל התבלבל. פתאום הפך האקטיביזם לאימפריאליזם.
לאדיר זיקים היתה, אפוא, בעיה בשולחן השבת: על מה להתעצבן? על אהרון ברק שמכניס את טיבי לכנסת? על חשין שלא נותן לשרון להגן על עצמו? על פרעה שבפרשת השבוע לא מאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים? כנראה שהם התעצבנו על כולם ביחד. בשביל זה יש שלוש סעודות. אבל האמת? הכל אותו דבר. וממקרה מעצבן אחד, אם רוצים, אפשר להבין איך מתנהלת המערכת כבר שנים:
הלא יש קורטוב היגיון בטענה של חשין: הוא אומר ששרון דיבר על מצנע במקום על בנק דיסקונט - ואם כן הרי לכם תעמולת בחירות האסורה על פי חוק. אבל מה לעשות כבודו, שדקה לפני ששרון דיבר על מצנע, גם מצנע עצמו דיבר על מצנע. ועל שרון. ודקה אחר כך דיבר חיים רמון, ושלוש דקות אחר כך דיברה לימור לבנת, וחצי שעה קודם דיבר אלי ישי שהגיב על מה שאמר טומי לפיד שתקף את המתחרה שלו יוסי שריד, ההוא מהמפלגה שבמקום ה-14 שלה מוצב יואב קריים, זה הנכה המרשים שהופיע יום קודם בתוכנית האירוח וסיפר את סיפורו המרגש, מרגש עד כדי בחירה בו ולו כדי שהיה יצוג לנכים בכנסת.
ולמה כל אלה הופיעו? כי החוק בעניין תעמולת הבחירות אינו ניתן ליישום. או כפי שכבר כתב חשין עצמו באחד משיריו: "הניסיון לחפש ולמצוא את 'היסוד הדומיננטי' בשידור פלוני הינה משימה קשה מאוד ואולי אף בלתי אפשרית. דומים הם הדברים לניסיון הכושל להבחין בין כלב לזאב לפני עלות השחר".
ובכל זאת, במקרה של שרון, לא חלפו כמה דקות וחשין הוריד את כבוד השאלטר. ולא: חשין לא רשע. הוא לא מושחת. לחשין אין מוסר כפול. להיפך, יש לו חצי מוסר. וזו בדיוק הבעיה: חצי מוסר + רחשי לב שמאלניים קטנים כאלה + חוק יבש כצנון - שווים ניתוק המיקרופון לשרון שמנסה להגן על עצמו, בגלל שצריך להישמר מאוד מלעבור על חוק התעמולה; שווים פסילת פייגלין חוסם הכבישים, בגלל שזו עבירה שיש עמה קלון ולא עבר הזמן הראוי; שווים הכשרה של טיבי ושל בשארה; שווים פסילה של ערוץ 7 בגלל חוקי הטלגרף; שווים הכשרה של גיור רפורמי.
המקרה הקיצוני של סוף השבוע הוא רק משל מעצבן, אחד מני אלף, למה שקורה תמיד: עם ראייה חד צדדית, קצת רחשי לב שמאלניים, איזה סעיף מגוחך בחוק, גלימה של שופט ועברית מליצית - אתה פועל כמו שאפילו ברוך מרזל, בגלגולו הטרום-פרלמנטרי, לא היה מעז להתנהג כלפי בעל באסטה בקסבה של חברון.