האיש שמחכה לאלביס

אלביס פרסלי מת ב-16 באוגוסט 1977, אבל לא מבחינת המעריץ ביל ביני ממיסורי. ביני משוכנע, שאלביס הוא כיום גבר כסוף שיער, כבר לא שמן, שביים את מותו כדי להימלט מהפרסום, מהעושר ומאיומי הרצח של המאפיה. מי שלא מאמין, מוזמן להתרשם מכל ה"מסמכים" וה"עדויות" שהוא מציג במוזיאון שהקים לכבוד המלך

בפנטזיה של ביל ביני מהעיר רייט-סיטי שבמיסורי, נכנס אלביס פרסלי למסעדה שלו ומזמין את המאכלים האהובים עליו. ביני כבר ערוך ומוכן להגיש ל"מלך" סעודת מלכים, החל מכריכי חמאת בוטנים ובננות מטוגנות שאהב ועד לסופגניות שאמו של המלך נהגה להכין. ביני משוכנע, שיום אחד זה יקרה.

יום אחד יכבד "המלך" את ביני בביקור ויוכיח לכולם את מה שהוא יודע כבר מזמן: ש"המלך חי". במוזיאון הקטן שלו, שאינו עולה בגודלו על סלון בדירה ממוצעת, הוא מגשים את חלומו הרטוב של כל חובב תיאוריות קונספירציה, ומציג מסמכים ממשלתיים, דו"חות של פתולוג, תוצאות בדיקת די-אן-אי ואפילו צילום של אלביס עומד מאחורי מוחמד עלי משנת 1984 – שבע שנים לאחר תאריך מותו. כל זה, מתעקש ביני, הוא הוכחה לנכונות הטענות שהשמיעו אנשים במרוצת השנים, כי ראו את אלביס מסתובב במקומות שונים בארצות-הברית.

"יש אחוז מסוים של אנשים שמשוכנעים שאני מטורף לגמרי, אבל זה לא מפריע לי", אומר ביני, שבגיל 75 עדיין מתהדר בראש מלא שיער, צבוע שחור-פחם, ובפיאות לחיים ארוכות שהיו גורמות לאלביס גאווה רבה. את המוזיאון שלו, על אוטוסטרדה מספר 70 מחוץ לרייט-סיטי, מרחק כ-60 ק"מ מסנט-לואיס, הוא פתח לפני 11 שנה. מאז הוא מקפיד להוסיף לו פריטים בשקדנות של מעריץ מושבע.

 

מלך ההטעיה

 

המוזיאון מלא וגדוש בתצלומים של אלביס, כמו גם כתבות עליו. יש גם קדילאק לבנה משנת 1974, לימוזינה שהיתה שייכת כנראה לאלביס עצמו, עם דמות קרטון של "המלך" ליד ההגה. במכשיר הטלוויזיה שעומד בפינת החדר אפשר לצפות בהופעות של אלביס ובסרטים דוקומנטריים משנות ה-90 שעוסקים בעדויות המערערות על הקביעה שאלביס מת. ויש גם הקלטה של שיחת טלפון, שמומחי קול הצהירו שהיא של אלביס, שבה משוחח "המלך" על דברים שקרו אחרי מותו.

במרכז המוזיאון מונח שטיח אדום, המוביל לארון קבורה ובתוכו בובת-שעווה בדמות אלביס. ביני משוכנע שבובת-שעווה כזאת היא היא שנקברה לפני 25 שנה, במסגרת מסכת הטעיה שנתפרה היטב. לגבי ביני, אלביס הוא לא סתם "המלך", הוא "מלך ההטעיה". אדם שביים את מותו שלו לפני 25 שנה, כדי למצוא מפלט מהפרסום, מהעושר, מהזיוף, וכמובן מאיומי הרצח של המאפיה. "היו לו הרבה סיבות טובות לנטוש את אורח החיים שניהל", הוא אומר.

 

אלביס רזה ושומר על כושר

 

החקירות של ביני, שבזכותן הופיע בעמוד השער של המגזין "פיפל", כללו גם בדיקת די-אן-אי. הוא השקיע 2,500 דולר כדי לרכוש רקמות-עור של הגופה מ"רופא-חבר תושב ממפיס", שם מצא אלביס את מותו. את הרקמות הוא שלח למעבדה גנטית בצפון קרוליינה, והתוצאות איששו את השערתו: "לא היתה התאמה", הוא מספר, "ומבחינתי זאת הוכחה ניצחת שהאיש שמותו הוכרז ב-16 באוגוסט 1977 הוא לא אלביס".

ביני משוכנע, שאלביס היום הוא גבר בן 67 עם שיער כסוף, שחי בשקט ובאנונימיות ונראה רזה הרבה יותר מאליל-הרוק שמת-לכאורה ב-1977. "בתקופה ההיא לא היתה מודעות למזון בריאות", אומרת הגברת ביני, שאחראית על מסעדת "אלביס חי", הצמודה למוזיאון. "אבל הוא הפנים את המסר התזונתי של שנות ה-80 וה-90, ועכשיו הוא רזה ושומר על כושר". לדבריה, האנשים שנשבעים שראו לאחרונה את אלביס מספרים, שהוא שוקל כ-75 ק"ג.

בעלה לא מסתמך רק על שמועות ועדי-ראייה. יש לו "הוכחה חותכת": שיחת טלפון שנערכה לפני כמה שנים, ובה אלביס "עצמו", "בקולו", מדבר על כך שהוא במשטר של דיאטה חריפה.

 

ליסה פרסלי האמיתית באירופה

 

ואם לא די בכל אלו, ביני טוען שליסה-מארי פרסלי האמיתית נמצאת בגלות באירופה מאז מותו של אביה, ועכשיו היא רוצה לחזור ולדרוש את הכתר המגיע לה. ומי כמו ביני יודע זאת. אחרי-הכל, הוא משמש כאיש יחסי הציבור של ליסה, ובנו הוא עורך-הדין שלה. לדבריו, האישה שכל העולם מכיר כליסה-מארי, מי שהיתה תקופה קצרה נשואה למייקל ג'קסון, היא מתחזה שנבחרה לתפקיד על-ידי החברה שמנהלת את עזבונו של פרסלי.

 

כל האמת בגוף ראשון

 

ביני מתעקש, שאלביס הופיע בציבור בשנים האחרונות – ולא בסניף "ברגר-קינג" בעיר קלמאזו שבמישיגן, כפי שמספרות רוב האגדות האורבניות. אלביס נראה בדמותו של אדם חולה בדלקת פרקים, שב-1997 הגיע לטיפול פסיכיאטרי אצל ד"ר דונלד הינטון בעיר קנזס-סיטי שבמיסורי.

בסיועו הצמוד של "אלביס" כתב הינטון את "האמת על אלביס ארון פרסלי, כפי שהוא עצמו סיפר", שיצא לאור בשנה שעברה. בספר מתאר הינטון את שעבר על אלביס מאז "מותו": בשלוש השנים הראשונות הוא התמקד בטיפולי גמילה מסמים ואלכוהול, ורק אחר-כך התפנה ליהנות מהחיים. לדברי הינטון, "המלך", שעכשיו הוא גם חבר קרוב שלו, מעדיף לחיות בבדידות, לאסוף מטבעות וחפצי אמנות אינדיאניים, לבלות בחיק הטבע ולהרבות בדיג. כשהתבקש על ידי כתב סוכנות "אי-פי" לנסות לארגן ראיון משותף עם אלביס עצמו, סירב הינטון בתוקף. "החברות בינינו חשובה לי אפילו יותר מעבודתי כרופא", אמר.

ביל ביני שומר על קשר הדוק עם ד"ר הינטון, וכל מפגש ביניהם נראה לו ככמעט מפגש עם "המלך" עצמו. לדברי ביני, העביר לו הדוקטור מסר מ"המלך", לפיו "הוא יודע על קיום המוזיאון, ואין לו שום התנגדות למה שאנחנו עושים כאן". ל"מלך" אולי אין התנגדות, אבל לאשתו יש. במוזיאון שלו מקפיד ביני שלא לקרוא ל"מלך" בשמו המפורש, כי כל ניסיון להרוויח כספים משמו של אלביס מביא איתו גדוד של עורכי-דין הפועלים בשמה של פריסילה, אשתו. רק לה מותר ליהנות מההכנסות המגיעות מפולחן המעריצים. ביני לא משתמש בשמו של אלביס גם במסעדה, שנקראת "מסעדת שנות ה-50".

מכיוון שכל הזכויות שמורות לפריסילה, הוא גם לא יכול למכור מזכרות אמיתיות במוזיאון, אלא רק דיוקנאות של "המלך" על גלויות (75 סנט היחידה), על גלילי נייר טואלט (2.95 דולר) ועל בדי קטיפה (19.95 דולר ליחידה), פרי מכחולם של אמנים ממקסיקו. ביני לא דורש דמי כניסה מהמעריצים שפוקדים את המוזיאון מכל העולם, לצד עיתונאים וצוותי טלוויזיה רבים.

 

אשרי המאמין

 

ביני לא מנסה לשכנע אף אחד בצדקת התיאוריה שלו, שאלביס חי. כל שהוא מבקש זה שהמבקרים במוזיאון שנחשפים למוצגים ולמסמכים, ישמרו על ראש פתוח. "הנה העדויות", הוא אומר, "הנה ההוכחות, וכל מסקנה מקובלת עלי". חלק מהמבקרים מתייחסים ברצינות לתיאוריה של ביני, אבל הרוב מתרשמים, צוחקים, ולא קונים את הסיפור. "התמונות ממש יפות", אומרת קלי היטץ' (42), מעריצה שרופה של "המלך", "אבל אני לא מאמינה שאלביס חי, אם כי הייתי שמחה מאוד שמישהו יוכיח לי שאני טועה". את זה היא כבר אומרת בלחישה, כדי שביני, שעומד לא רחוק ממנה, לא ישמע את דברי הכפירה.