הצביעו דיוויד גילמור. בשלט

הדי.וי.די המתעד הופעה קטנה ומלאה בנשמה של דיוויד גילמור יעשה לכם נעים, כולל הופעות אורח של בוב גלדוף וביצועים מקוריים לשירים גדולים וקטנים; והדיסק החדש של רון סקסמית' ישלים לכם את אמבטיית המלנכוליה של בק

 

 

דייויד גילמור – "David Gilmour In Concert" (די.וי.די)

 

"Wish You Were Here" של פינק פלויד הוא אלבום מצוין בגלל סיבות רבות, אבל בעיקר כי הוא מלא נשמה. אלבום אישי ואינטימי, שנותר יצירת מחווה רגישה ליוצר דגול ומוטרף. ולמה פתאום נזכרתי במחווה לסיד בארט? לאחרונה יצא די.וי.די חדש של דיוויד גילמור, המתעד הופעה שלו ב"מלטדאון" ב"רויאל פסטיבל הול" בלונדון שהתקיימה ב-2001 (עם תוספות שונות משני קונצרטים נוספים מינואר 2002), והוא באמת מציג את גילמור – על קולו היפהפה ויכולותיו הפנומנליות כגיטריסט - כיוצר רלוונטי ומאתגר, כפי שפינק פלויד לא נראו מזה שנים. והוא מאוד Wish You Were Here-רי.

גילמור סיפר כי היה זה רוברט ווייאט, איש "סופט מאשין" לשעבר ואמן סולו מכובד בפני עצמו ("רוק באטם", בין היתר), שניהל את הפסטיבל והזמין אותו לנגן בו. גילמור השכיל להיענות להצעה ולקיים מופע מיוחד בעזרת מקהלת גוספל קטנה, צ'לו, והרכב סמי-אקוסטי (גיטרה, פסנתר, קונטרה-בס ותופים). הוא צירף אליו כמה אורחים מעניינים (ריק רייט, הקלידן של פינק פלויד; בוב גלדוף ורוברט ווייאט), ובעזרתם העלה מופע מקסים למדי. המופע כולל כמה מן הקלאסיקות של להקת העבר (ביניהן "Fat Old Sun" מתוך "אמא לב אטום", אותה לא ניגן מזה שנים), שני שירים של סיד בארט ("דומינוז" ו"טראפין"), שיר נפלא מתוך האופרה "The Pearl Fishers" של ביזה, בשם "Je Crois Entendre Encore" ועוד כמה פנינים, שמסוגלים לחבר חטיאר כשרוני שכמותו, על חיוכו הכובש, למעריצים (לשעבר) שכבר לא האמינו שאי פעם ייהנו מתצוגה חדשה של אחד מאנשי פינק פלויד. זה באמת מופע שיכול היה, בזמן שפוי, להתאים, נאמר, לפסטיבל ישראל שלנו. הוא בורגני-משהו אבל מכובד, והוא באמת היה עושה טוב לאוהדים רבים.

הדי.וי.די החדש מתגלה כרכישה מקסימה גם בגלל שהוא עניו. ללא תפאורה גדולה, חזירים מתעופפים, חומה מתרסקת ושאר דאווין, גילמור, כשהוא בג'ינס וטי-שירט שחורה (בשתי הופעות האחרונות זה ישתנה לחולצה של עורך דין), ועם כרס לא קטנה, נותן תצוגה מרשימה של יכולותיו המגוונות. הוא מתחיל בקטן, עם ביצוע אקוסטי, הוא והגיטרה, ל-"Shine On You Crazy Diamond", מטייל בין כמה מאותם שירים קטנים-גדולים שהוזכרו לעיל, אבל מגיע לבשר האמיתי עם עליית מקהלת הגוספל המקסימה בעדינותה, שלצד חבורת הנגנים הפנטסטית - הכוללת צ'לנית סקסית בשם קרוליין דייל (ומה יותר סקסי מצ'לנית סקסית?) - עוטפת את קולו (שמתחיל צולע, אבל משתפר בהמשך) בפאתוס ובגודל הנכון.

בניגוד לווטרס, גילמור תמיד ניסה באלבומי הסולו שלו (ובפרוייקטים אחרים) לברוח מהצליל שכה מזוהה עם להקתו, ובמופע הזה הוא מתחבר לשורשים שלו, לרית'ם אנד בלוז אותו הוא מתיך לשטחים אחרים – החל בפולק וכלה בשיר קולי לגמרי מהאופרה של ביזה - אבל שומר על הצליל המיוחד שלו. במובן מסוים, במופע של גילמור יש את כל מה שאין ב-"Back In The U.S", אלבום ההופעה החדש של פול מקרטני. אם זה האחרון משחזר בדייקנות (וגם זה לא מדויק) טרחנית-משהו את השירים הגדולים של הקריירה שלו, אז גילמור יוצר משהו חדש לגמרי מהשירים המוכרים וגם מאלו של יוצרים אחרים (בנוסף לבארט וביזה, תוכלו למצוא כאן פרשנות ל-"Dimming Of The Day" של ריצ'ארד תומפסון).

יש כמה רגעי שיא במופע, כמו הביצוע ל-”High Hopes", אחד השירים המאוחרים של פינק פלויד; "דומינוז" של בארט נותר מגניב לגמרי; ו-"Comfortably Numb", שזוכה לשני ביצועים שונים: הראשון אינטימי ובו מתארח רוברט ווייאט; השני של בוב גלדוף, שלוקח על עצמו את התפקיד של ווטרס; ושניהם מצליחים – גם כיום – לרתק למרקע.

הדי.וי.די מציע בונוסים ואופציות נוספות, כמו צפייה בחזרות שערך גילמור עם מקהלת הגוספל, ריכוז של כל קטעי הסולו גיטרה (גיטריסטים – זה בשבילכם!), וטראקים אלטרנטיביים שונים. גילמור, משום מה, תמיד היה האיש שלי בפינק פלויד, וכך גם עכשיו.

 

רון סקסמית' – "Cobblestone Runaway"

 

רון סקסמית', 39, יליד קנדה, הוא סינגר-סונגרייטר שהוציא לפני חודשיים את אלבומו השישי, ובו 13 שירים על אהבה, אלוהים, ניכור, בדידות, נוסטלגיה לילדות, שמהולים בהרבה יופי ותמימות (התמימות לא עובדת תמיד לטובה). לסקסמית' יש קול שכמו משלב בין בק, אלביס קוסטלו וכריס מרטין מ"קולדפליי", ובאלבום החדש הוא מגיש כמה לחנים יפהפיים, שיכלו להפוך לשירים גדולים, אלמלא המילים לא היו כה לא-ריאליסטיות (השיר "Gods Loves Everyone", ציני או לא, הוא אבסורדי במובן זה, שלא לומר סתום).

עם זאת, האינטונציות כובשות, צבעי הקול של סקסמית' פוגעים, וההפקה הפולק-אלקטרונית הזו מתאימה לשירים ומשרתת היטב את קולו של סקסמית'. האלבום כולל מקבץ די גדול של בלדות (שימו לב ל-"Least That I Can Do” עם הקולות הנשיים היפהפיים) לצד אי אלו קטעי מיד-טמפו עשויים היטב ("For A Moment" ו-"Dragon On Bay Street"). יש בו כמה תזמורי רביעייה נפלאים ("Gold In Them Hills"), כמה רעיונות הפקה מקוריים למדי, ודואט מיותר עם כריס מרטין כרצועת בונוס (אותו "Gold In Them Hills") הוא מזכיר באיטיותו את אווירת השבלול שב-"Sea Change" של בק, אבל לא מספיק מזוקק בכל הקשור לאווירה, אם כי הוא כמעט יכול לחלוק את אותה אמבטיה עם פיסת המלנכוליה של פול ווב ובת' גיבונס. מומלץ להכיר.