יוצאת מהגטו

לא תמיד היתה הארלם שכונת הפשע המפורסמת ביותר בארה"ב, בתחילת המאה העשרים התגוררו בה המשפחות העשירות של ניו יורק, בשנות השלושים היא הייתה מרכז הבילויים העירוני. תנופת הפיתוח האדירה שעוברת על השכונה בשנים האחרונות מחזירה בהדרגה את העטרה ליושנה. עכשיו כשקלינטון, דיסני וסטארבאקס תקעו כאן יתד, אפשר לחזור ולבקר ללא חשש

כרישי נדל"ן הם בדרך הכלל המדד הטוב ביותר לדעת מה הולך ואיפה. לפני כחמש שנים פשטו הכרישים על בתי שכונת הארלם והחלו מחשבים, מודדים ורוכשים בנייני מגורים במחיר מציאה, בכדי להשכיר את הדירות בעתיד במחירים מופקעים. עכשיו, אחרי שנים של דיבורים והמתנה, נראה כי שנת 2003 מסמנת סופית את חזרתה של השכונה לימי הזוהר הגדולים שלה בשנות השלושים של המאה העשרים.

 

אלה תולדות

 

מפתיע ככל שזה יישמע, לא תמיד היתה הארלם שכונת הפשע המפורסמת בעולם. במקור, הוקמה השכונה ב- 1658 ככפר הולנדי פסטורלי על ידי המושל המקומי דאז, פיטר סטייבסנט. במאתיים השנים הראשונות לקיומה הייתה ברובה חלק מאחוזת הענק של משפחת רוזוולט העשירה.

רק בסוף המאה ה- 19, בעקבות הקמת מסילת רכבת שחיברה את השכונה המרוחקת לשאר חלקי מנהטן, התפתח הכפר לשכונת מגורים. הארלם הפכה לשכונה עשירה שאכלסה את מיטב משפחות האצולה הניו יורקית, משפחות שביקשו לשלב מגורים נוחים ומרוחקים משאר האוכלוסייה עם גישה נוחה לכל חלקי העיר.

המשבר הכלכלי הגדול באמריקה של סוף שנות העשרים לא דילג על הארלם והוביל לקריסתה של השכונה. ערך הדירות והקרקעות בסביבה צנח ב- 30 אחוז ויותר, ורבים מתושבי העיר התקשו למצוא פרנסה. בתום המשבר שטף את ניו יורק גל חסר תקדים של פיתוח, תנופת הפיתוח האדירה הצמיחה שכונות מרוחקות יותר, ועם חיבור חלקה הצפוני של מנהטן לשאר חלקי העיר במסילות ברזל, בחרו רבים מתושבי הארלם להצפין או להעתיק את מגוריהם לרובע ברונקס הסמוך.

עד מהרה התייתמה הארלם מתושבים ובניינים רבים נותרו ללא דיירים ועם השלט "להשכרה". בייאושם החלו סוכני הנדל"ן ובעלי בניינים בשכונה לשווק את הדירות

לקהילה האפרו - אמריקנית שהתגוררה עד אז באיזור יוניון סקוור ופן סטיישן.

לתושביה השחורים של מנהטן קרצה השכונה, כמי שהתגוררו עד אז בקיתונות זעירים עם שירותים ומקלחות משותפים, המעבר להארלם היווה קפיצת מדרגה באיכות החיים והמגורים. מה גם שבדירותיהם הישנות לא היה מטבח, עניין שהיווה בעיה חמורה כיוון שהשחורים לא הורשו אז להיכנס לכל מסעדה או דוכן לממכר מזון מהיר. הדירות בהארלם, לעומת זאת, כללו מטבח, שירותים ואמבטיה ונחשבו למרווחות למדי במונחים של מנהטן.

נהירת התושבים השחורים להארלם פתרה בעיה אחת, אך הולידה אחרת. כמעט מיד פסקה תנופת הפיתוח האדירה בשכונה. אמנם, רוב השטחים בהארלם כבר היו

מיושבים, אך גם מי שביקש לערוך שינויים בביתו, לשפץ או לבנות מחדש נתקל בסירוב מוחלט של הבנקים להעניק לו משכנתא לשם ביצוע העבודה. באופן נדיר למדי, התאחדו כל הבנקים במנהטן באותה תקופה וסירבו לאשר מענקים או הלוואות לשחורים.

למרות ההזנחה הפושעת של העירייה וחוסר הפניית משאבים לחינוך ותשתיות, נותרו בתי הארלם פנינות ארכיטקטוניות מרהיבות ועד היום היא נחשבת לאחת השכונות היפות ביותר בעיר.

 

רחובות זועמים

 

בשנות השבעים והשמונים התבססה תדמיתה של הארלם כשכונת הפשע המסוכנת ביותר באמריקה. עד היום נחשב רחוב 96 לקו הגבול המפריד בין האיזור הבטוח של מנהטן לרחובות הראשונים של השכונה, שכניסה אליה בשעות החשכה כרוכה בסכנה.

אמצעי התקשורת בניו יורק תרמו ליצירת המתח והפחד בדיווחים סנסציוניים על הפשעים שהתרחשו בה, כמעט כולם לוו בהקרנת תמונות של העבריינים שחורים, מה שרק תרם לליבוי הגזענות. "הגטו", כפי שכונתה הארלם, היה איזור לשחורים בלבד. בשנות השמונים, בשיא מגיפת הקראק, אפילו ניידות משטרה חששו להיכנס לשכונה.

 

סמים רבותי, סמים

 

נהוג לחשוב שרודי ג'וליאני ניקה את ניו יורק מהפשע, מדובר באמת חלקית בלבד. ג'וליאני אכן טיהר את מרבית איזורי מנהטן מפשע ואלימות, אך שוק הסמים עבר כמעט כולו להארלם והמשיך להתנהל משם ללא הפרעות מיוחדות. היה זה ג'ורג' פטאקי, המושל שהחליט לקחת יוזמה והפנה את זמנו ומרצו לטובת איתור משקיעים פוטנציאליים שיקימו מרכזים מסחריים ובנייני מגורים בשכונה. עד אז, סבלה הארלם מהיעדר מוקדי שירות בסיסיים שהיו בשכונות האחרות באיזור. כך למשל, לא היה בשכונה אפילו סופרמרקט גדול אחד לרפואה, שלא לדבר על בית קולנוע, אולם תיאטרון או מרכז קהילתי.

 

עידן הרנסאנס

 

על אף שרוב תושבי הארלם מצביעים למפלגה הדמוקרטית, פטאקי לא נכנס לחשבונות פוליטיים, את תוצאות הפיתוח שיזם ניתן לראות בכל מקום. מחירי השכירות בשכונה קפצו פלאים בשנים האחרונות: דירת חדר, למשל, שעלות השכרתה לפני חמש שנים הייתה כ- 600 דולר לחודש, מושכרת היום במחיר כפול לפחות.

זריקות החיזוק העיקריות שקיבלה השכונה היו, מה שמכונה בפי מתכנני ערים, "לולואים" (לולו הם ראשי תיבות של: Locally Desirable Land Usesובעברית : שימושים רצויים לקרקע מקומית. מבנים שמעלים את ערך הדירות בשכונה שבה הם נמצאים) על קבוצה זו נמנה תיאטרון "אפולו" האגדי, שנפתח מחדש בשכונה, בתי קולנוע שנוספו רק בשנים האחרונות, מוזיאונים (המוזיאון לאמנות אפריקנית עתיד להיפתח בשנה הבאה מצפון לסנטרל פארק), בנייני משרדים (קלינטון חנך את משרדו הניו יורקי בשכונה), מרכזי קניות עם סניפים של רשתות ענק (הארלם סנטר ברחוב 125 מרכז נציגויות של מיטב הרשתות, כולל חנות של דיסני ופרויקט מגורים יוקרתי), ומסעדות וברים מעוצבים. עם פתיחת סניף "סטארבקס" הראשון בשכונה, הושלמה עבודת הפיתוח רשמית.

במקביל לתנופה העסקית הגדולה, יודעים בעירייה שללא השקעה בחינוך, ימשיך גל הנשירה הגדול של תלמידים מבתי הספר המקומיים (אחוז שיעור הנשירה בבתי הספר בהארלם הוא מהגבוהים בעיר). בתי ספר ציבוריים עם תוכניות לימודים מיוחדות נבנים בשכונה, תוך מגמת שיפור מבורכת ודגש על ההיסטוריה והמורשת האפרו-אמריקנית במטרה לספק לתלמידים מודלים לחיקוי ולהצלחה.

 

הארלם על הבמה

 

פריצה משמעותית בפיתוחה של הארלם התרחשה בשנה האחרונה עם פתיחתו המחודשת של תיאטרון "אפולו". טובי הזמרים השחורים התארחו באולם במשך שנות קיומו, בהם בילי הולידיי, אייק וטינה טרנר, חמישיית ג'קסון, מיילס דייוויס, סטיבי וונדר ואחרים. ב- 1992 נסגר התיאטרון בעקבות פשיטת רגל של בעליו ואחרי שעיריית ניו יורק סירבה להעביר לו את הסיוע הדרוש.

פתיחתו המחודשת של התיאטרון, לפני שישה חודשים, בהשקעה של 54 מיליון דולר, קיבלה משמעות סמלית ופרגמטית כאחד: היא סימלה את תחייתה המחודשת של הארלם ואת שאיפת פרנסי השכונה לגרום לתושבי העיר לנדוד צפונה על מנת לצפות במופעי תרבות ובידור.

בחודשים האחרונים מוצג בתיאטרון בהצלחה המחזמר "שירי הארלם". חובבי תיאטרון רבים עדיין נמנעים מלהגיע לצפות בהצגה בשל המחסום הפסיכולוגי שעדיין קיים לגבי השכונה. עם זאת, במסגרת מבצעי שיווק הצליחו מפיקי המופע להביא לאולם סטודנטים, תיירים ומשפחות אפרו-אמריקניות מכל רחבי אמריקה שמגיעות לחופשה השנתית בניו יורק. לבאי התיאטרון מובטחת חנייה חינם או שירות קונסיירג', שמבצע הזמנות למסעדה מקומית או דואג להזמין מונית לחפצים בכך עם סיום ההצגה.

מייקל אברסטאדט, בעליה של מסעדת הגורמה "באיו", רואה בשירות הקונסיירג' חיסרון. אברסטאדט, אחד מבעלי העסקים הלבנים היחידים בשכונה, חנך את המסעדה שלו ברחוב 125 לאחר שנחשף לשכונה ולתושביה בשנות עבודתו כעובד סוציאלי. הוא מתרעם על העובדה שבמרבית המקרים, תיירים שמבקרים בהארלם לא יורדים מהאוטובוס. "הארלם היא השכונה השלישית המתויירת ביותר בניו יורק, על פי נתוני העירייה", הוא אומר, "ולמרות זאת אתה לא רואה פה נחילי תיירים ברחובות כפי שאתה רואה בסוהו, למשל. התיירים רואים את השכונה מבעד לזגוגיות האוטובוס, ומקסימום מבקרים בכנסיה מקומית, ב'אפולו' או אוכלים במסעדת 'סילביה'".

אברסטאדט, שדואג באופן בלעדי, לקייטרינג בכל אירועי האירוח של ביל קלינטון, סבור שנחוץ שינוי. "אחת לכמה חודשים מגיעים לכאן כל המי ומי לאחד האירועים אצל ביל או לערב ב'אפולו', אך במקום לסייר בשכונה לעיני מצלמות התקשורת ולשדר את המסר שבטוח ונעים להסתובב כאן, הם נעלמים בתוך הלימוזינות שלהם מיד עם סיום האירוע".

 

ריקודים להעלאת המוראל

 

לצד השקעה ביצירת מערכת חינוך המותאמת לאוכלוסייה המקומית, מתפארת השכונה במספר מרכזים ייחודיים המנקזים אליהם בני נוער משאר חלקי העיר, ואפילו העולם. מרכז הדאנס של הארלם הוא אחד מבתי הספר לריקוד הטובים ביותר בארצות הברית, ויש הטוענים אף בעולם. לבית הספר מגיעים תלמידים בטווח רחב של גילאים מעשרים מדינות, הם נכנסים למערכת לימודים אינטנסיבית ושאפתנית, בדומה מאוד לסרט המוכר "תהילה".

מיקומו של מרכז הדאנס, ברחוב 152, מסייע גם לתושבים המקומיים. הפרויקטים המיוחדים שנערכים בו מושכים בני נוער מקומיים, שעלולים היו להתגולל ברחובות בחוסר מעש לולא היה המרכז ממוקם בסמוך לבתיהם.

להקת הייצוג של המרכז נוסעת להופיע בפסטיבלי האמנות הנחשבים ביותר בעולם, וביקרה עד כה ביותר מארבעים מדינות. בפסטיבל ישראל הם לא הופיעו, מסיבות תקציביות. עם רפרטואר יוקרתי שכזה, מעניק "מרכז הריקוד של הארלם" משמעות מעט שונה מזו העולה כששומעים בהקשרים אחרים את שמה של השכונה.

גם גאוות יחידה, שמתפתחת תוך כדי היצירה, היא מצרך חיוני להעלאת המוראל השכונתי.

מרכז תרבותי נוסף הוא "שומבורג" למחקר התרבות השחורה. המרכז, שהוא למעשה מתנ"ס יוקרתי, מקיים חוגי מפגש שונים וסיורי אמנות, ומציג תערוכות שכל עיסוקן נוגע בתרבות השחורה. מדובר באחד ממרכזי המחקר על תרבות שחורה החשובים בניו יורק. בשונה ממוזיאונים אחרים העוסקים בתרבות האפרו אמריקנית,

מציג מרכז "שומבורג" תערוכות ביקורתיות בעלות אופי היסטורי סוציולוגי. לצד תערוכת תצלומים מרתקת על אורח החיים של נשים באפריקה, מוצגת עכשיו רטרוספקטיבה של ציורים עוצרי נשימה פרי מכחולו של הצייר השחור ג'וני ליבריו. לאורך שנות חייו, תיעד ליבריו בנאמנות ובדייקנות את אורח החיים של השחורים בארה"ב. חלק מהתערוכה מוקדש להנצחת התרבות השחורה וריטואלים שונים שנכפו על השחורים והתקבעו כאורח החיים של הגטו השחור. "אפריל קאנטרי קלאב" הוא אחד מהציורים שמתארים את "מועדון הריקודים" המאולתר שהקימו תושבים שחורים בחניון, עם מוזיקה הבוקעת מטייפ סוללות, וזאת כיוון שלא הורשו להיכנס למועדונים, כשאר האדם. יצירה נוספת, "ריץ", מתארת את בית הקולנוע היחיד אליו הורשו להיכנס שחורים, שהציג בדרך כלל מערבונים.

הצופה בתערוכה לא יכול שלא להתמוגג מהדרך האלטרנטיבית שבה אילתרו לעצמם השחורים מרכזים חברתיים שוקקים, בעזרתם שמרו על הגחלת התרבותית. בד בבד, קשה להימנע מהתחושה הלא נעימה העוברת בבטן כשמגלים עד כמה קשה ויום-יומית היתה האפליה נגד השחורים.

 

נזירות בלוז

 

הארלם התפרסמה בשנים האחרונות בעיקר בזכות מקהלות הגוספל של הכנסיות שבה . למעלה מ- 400 בתי תפילה של יותר מעשרה דתות וכתות מתנהלים בשלווה במרחביה. השליטה, למרבה האירוניה, נמצאת בידי המוסלמים המקומיים, המתפללים בעשרות מסגדים ומהווים רוב דתי בשכונה. יחד עם זאת, מרקם החיים העדין והאיזון בין הדתות מוצא את מקומו ולראייה, מתקיימים יחסי גומלין ומשלוחים של ברכות הדדיות בחגי כל דת וכת.

עבור התושב הממוצע, יום ראשון הוא יום בו רחובות השכונה מתמלאים בעשרות אוטובוסים המקיאים מתוכם תיירים חמושים במצלמות המגיעים לשמוע את מקהלות הגוספל המפורסמות של הכנסיות המקומיות הממוקמת ברחוב 138 מערב. Abyssinian Baptist Church, היא אחת הכנסיות המפורסמות בשכונה וללא ספק בעלת מקהלת הגוספל הטובה ביותר, בימי ראשון קשה למצוא בה מקום

פנוי. בעבר היה אדם קלייטון פאוול ג'וניור, המנהיג שלחם רבות למען זכויות השחורים, כומר בכנסיה.

 

אין כמו הארלם בלילות

 

בשנות השלושים של המאה הקודמת, שנות ה"רנסאנס" המפורסמות, התנהלו חיי הלילה הנוצצים של ניו יורק בין רחובות 135 - 125. בשנים ההן נהנתה הארלם מפריחה תרבותית אדירה, מיטב האמנים, הסופרים, הזמרים ונגני הג'ז השתכנו בשכונה. עיקר הפעילות המוזיקלית היתה במועדוני "לנוקס לאונג'", "סמול'ס פרדייז" ו "מועדון הכותנה". ערבי שני וחמישי היו הערבים החמים של מועדונים ומיטב הלבנים, חמושים בפאייטים ונוצות, נהרו לבילויים.

בשנה האחרונה נעשה ניסיון להחיות את סצינת הלילה, "לנוקס לאונג'" ממשיך להוות אטרקציה תיירותית, לצד "סנט ניקס פאב", מועדון ג'אז מיתולוגי שבו סטיבי וונדר החל את דרכו; ה"ביג אפל ג'אז", מועדון ג'אז שיש הסוברים כי על שמו נקראת ניו יורק "התפוח הגדול"; "קפה אדווין"; "סטודיו 84" ואתרי לילה אחרים, המקיימים הופעות חיות של זמרי נשמה, מופעי ג'אז ומוזיקה שחורה אחרת. על פי כמות הבליינים הנוהרים בערבי שני וחמישי אל המועדונים האלה מאיזורים אחרים בעיר, יש שטוענים שתקופת הרנסאנס המחודשת של העיר כבר בפתח. ואל תגידו שלא ידעתם.