מסיבת העיתונאים המאולתרת של רוצח יצחק רבין בבית-המשפט בבאר-שבע היא עיתונות צהובה במיטבה. אפילו פורנוגרפיה. "זכותו של הציבור לדעת" היא טיעון נלעג שאין בו אלא כדי להסתיר את רעבונה של העיתונות הישראלית לסקופים זולים בשל התחרות המתנהלת בארץ בין ערוצי השידור והיומונים הפופולרים.
המתנקש הוא טרוריסט. בכך אין הוא שונה מכל מחבלי ה"חמאס" או ה"ג'יהאד המוסלמי" הרוצחים אזרחים ברחובות ערי ישראל. גם בכך חטאה בשעתו העיתונות הישראלית כאשר ניצלה הזדמנויות חטופות לראיונות חפוזים עם מרצחים העושים את דרכם לדוכן הנאשמים. זכור לי כיצד עטו בשעתו מצלמות טלוויזיה על מחבל פלסטיני שרצח חיילת במרכז עפולה באמצעות גרזן. אותו נבל לא היסס להכריז על גאוותו במעשהו, ואף קרא לכל המוסלמים ללכת בעקבותיו. הוא לא היה היחיד. במהלך השנים האחרונות העבירו אסירי עולם רבים את משנתם האידיאולוגית אל כלי התקשורת ההמוניים תחת חוטמם של שוטרים וסדרנים. ארגוניהם לא היססו לשדר זאת פעם אחר פעם באדיבותם של הערוצים הישראלים.
חשיפת פרצופם של טרוריסטים והענקת במה לדבריהם העסיקו מאז ומתמיד את הדמוקרטיות המערביות. בנאורות שבמדינות אירופה לא מתירים אפילו לצלם את פניהם של הנאשמים או המורשעים. מחבלי המחתרת האירית הקתולית לא זכו אף פעם להראות את פניהם על המסך הבריטי, לא כל שכן לשוחח עם שדרים. במשך כל השנים שחלפו מאז נתפשו ועד שראו את אור החופש נמנע מהם החמצן התקשורתי. בבריטניה התנהל פולמוס על ניהול ראיונות עמם גם לאחר ששוחררו בעקבות ריצוי עונשם. בגרמניה, בצרפת וביפן לא התחבטו השלטונות מעולם בסוגיה זו.
מן הבחינה הזאת אין הבדל בין מתנקש פוליטי, רוצח סידרתי, אנס עירוני או כל פושע פלילי אחר. החברה אינה צריכה להעניק להם במה. היא צריכה להגן על עצמה, לא רק ממעשיהם, אלא אף מדבריהם ומפניהם. בישראל של היום אסירים בחופשה או רוצחים שחזרו בתשובה הפכו כבר לחלק מן הנוף של תוכניות האירוח הטלוויזיוניות. החל מהיום הרוצח מכיכר רבין הוא כבר סחבק, אחד מהחברה ואפילו "גבר לעניין" שחמש שנות מאסר אינן מצליחות לשבור את רוחו או לשנות את דעתו. כאשר ירצה, אם ירצה, להביע חרטה, יוכל שרות בתי הסוהר לפרסם הודעה לעיתונות.
אולם אין זאת רק אשמתה של התקשורת. אל לנו לצפות ממנה כי תתאפק ותוותר על ה"מציאה" שנפלה בחיקה השבוע בבאר-שבע. אין גם לקוות כי השכל הישר יגבר על רצונה לרוץ ולספר לחבר'ה. זהו עניין למחוקק. יש כאן צורך דחוף להעביר חוק אשר יאסור על כלי התקשורת לראיין רוצחים המרצים את עונשם. זהו תפקידם של הפוליטיקאים הזועקים עתה מרה על הנבלה שנעשתה.
את אותו רוצח צריך להרחיק מן הלב ומן העין. ראוי לו שיירקב בכלא אשקלון עד אחרית ימיו, מבלי שנצטרך להיחשף לחיוכו פעם נוספת.
ד"ר שאול צדקא, מרצה לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן