הישרדות

"16 מתוק" של קן לואץ' הוא דרמה כובשת ומרגשת. שמוליק דובדבני לא חוסך במחמאות

עבור קן לואץ' סרט הקולנוע הוא יותר מאשר מוצר נלווה לפופקורן. הנה במאי, אולי אחרון המוהיקנים מבין יוצרי הסרטים, שמצלמת הקולנוע היא בשבילו החרב שעמה הוא מנהל קרבות חברתיים ופוליטיים – למין חשיפה אמיצה של מדיניות הדיכוי האכזרית שהנהיגה בריטניה בצפון אירלנד ("תיק חסוי"), ועד אמפטיה למאבקם של פועלי ניקיון מנוצלים בלוס אנג'לס ("לחם ושושנים", שלא הוצג מסחרית בישראל). ועם זאת, סרטיו של לואץ' (בהם גם "קוראים לי ג'ו" ו"סיפורים מהמסילה") הם קודם כל דרמות אנושיות מרטיטות לב, ולא סתם אוסף סיסמאות של מפלגת פועלים.

קשה להניח ש"16 מתוק", סרטו החדש של לואץ' והסיבה שלשמה התכנסנו כאן, יהיה לשנות האלפיים מה ש"ארבע מאות המלקות" הקלאסי ייצג בעבור הצופים והמבקרים של תום הפיפטיז. עדיין, שורות אלו בוקעות ממקלדתו של אחד שסבור שסרט זה – בזכות המבט הישיר והנחוש ששולח בו לואץ' בפיסת מציאות מחוספסת – מוצלח אף יותר מיצירתו עודפת הסנטימנטליות של טריפו מ-1959. גיבורו הוא ליאם (מרטין קומפסטון), נער בן שש עשרה כמעט מעיר מרוטה ליד גלזגו, שאמו עומדת להשתחרר מהכלא, והוא חי יחד עם סבו הנרגן ומאהבה האלים של האם המנהלים בצוותא עסק של סחר בסמים. כדי להגשים את חלומו הגדול – רכישת קראוון על גדות אגם בו יגור בחברת אמו עם שחרורה הקרוב – מחליט גם ליאם למצוא את פרנסתו כ"דילר", ומסתבך בתוך כך עם חבורה של גנגסטרים מקומיים.

 

דבר לא השתנה

 

איזכורו בנשימה אחת של סרטו של לואץ' עם "ארבע מאות המלקות" מתבקש, שכן התמונה המסיימת את "16 מתוק" אינה אלא ציטוט של הסצינה הבלתי נשכחת – זו שבה רץ הגיבור הצעיר והמרדן אל חוף הים, ואז מוקפא דיוקנו כמו תוהה מה הלאה – החותמת את סרטו של טריפו. ואולם השוואה הולמת יותר היא עם "קס", סרט אותו ביים לואץ' לפני כשלושה עשורים, ואף הוא עסק במצוקתו של בן עשרה ממעמד הפועלים. באמצעות הדמיון בין הסרטים אומר לואץ' שדבר לא השתנה בעצם בשלושים ושתיים השנים שחלפו מאז יצירת המופת הקשה והמרגשת ההיא, והתעקשותו לצלם את הסרט הנוכחי בעגה מקומית מזכירה את האופן בו סיכמו בזמנם הצופים ב"קס" את דעתם על הניב הצפון אנגלי בו דיבר הסרט ההוא: שאפשר להבין הונגרית טוב יותר. כן, זה אנגלית מה שהם מדברים כאן, ו-15 הדקות הראשונות של "16 מתוק" מוקרנות אגב גם באנגליה עצמה כשהן מלוות בכתוביות תרגום.

לא לטעות: זה לא מסוג הסרטים – בהם כמה מסרטיו של לואץ' עצמו – שמפילים משקולת שני טון על ראשו של הצופה, מטיחים אגרוף בפרצופו, מכים בחוזקה בבטנו, ושאר דימויים המאפיינים קולנוע חברתי מגויס, ותו לא. שכן סרטם של לואץ' ופול לברטי - שיתוף הפעולה הרביעי בין הבמאי לעורך הדין לוחמני יליד גלזגו, שהתסריט שכתב עוטר בפרס בפסטיבל קאן 2002, מגולל קודם כל סיפור על קשר מרגש עד כאב בין נער מסור וממולח לאמו. זה על כן לא סרט להצגה בערב התרמה של "אל סם", שבו הטפת המוסר מטביעה את הדרמה, אלא סיפור כובש לב על דרכו של נער לשרוד בחברה שבה כל המבוגרים – הורים, שוטרים – מוצגים כמי שבפשטות אינם מתפקדים. אבל את התרומה המשמעותית ביותר להצלחתו של הסרט מרים קומפסטון הצעיר, לא שחקן מקצועי כמקובל אצל לואץ', שהופעתו הנטורליסטית כובשת בסערה את המסך. סרט נהדר!