הנס כריסטיאן / רות אלמוג

סיפור קצר מאת רות אלמוג, שאוסף מסיפוריה יוצא בימים אלה

ראיתי את הנס כריסטיאן בפעם הראשונה כשנסעתי עם אמא לחיפה לרופא העור כדי לשרוף את היבלת המכוערת שצמחה לי על האגודל. ד"ר שטרן התיז חומר מקפיא על האגודל וכשהוא שרף את היבלת לא הרגשתי כלום. אחר-כך זה התחיל לבעור. הלכנו לבית הקפה על הכרמל וישבנו ואמא קנתה לי מנה גדולה של גלידה. איש אחד ניגש אל אמא והם החליפו דברים והוא התיישב לידינו ואמא אמרה, "זה הנס כריסטיאן. הוא בא לביקור מגרמניה. לפני המלחמה היינו ביחד באוניברסיטה. אחר-כך באתי לארץ והתחתנתי עם אבא והנס כריסטיאן נסע לדנמרק לעשות עסקים. בגלל זה הוא היום עשיר גדול."

"בגלל זה קוראים לו הנס כריסטיאן?" שאלתי והם צחקו.

כשנסענו באוטובוס חזרה הביתה, גרנו בטבריה בשנים ההן, אמרה לי אמא: "אל תספרי לאבא על הנס כריסטיאן, זה סוד. אם יֵדע נורא יתרגז."

"למה יתרגז?" שאלתי.

"מפני שהוא שונא גרמנים," אמרה אמא.

"גם אני שונאת גרמנים," אמרתי לה, "בגללם אין לי סבא וסבתא."

אמא לא ענתה.

במשך השנים נערכו עוד כמה נסיעות כאלה לחיפה, לא בשביל לשרוף יבלות, כי אם בשביל הפגישות החשאיות עם הנס כריסטיאן.

כשהייתי בת ארבע עשרה אבא ואמא רבו יום אחד ואמא הטיחה באבא דברים איומים. היא אמרה לו שהוא כילי. כן, היא השתמשה במלה הזאת ולא במלה הרווחת קמצן, כי הייתה לה שפת ספר, יפה כזאת, וגם אמרה לו שמעולם לא קנה לה מתנה ליום הולדת, או איזו טבעת יהלום ליום הנישואין, ואפילו לא פרחים לשבת, וזה לא מפני שהוא עני וידו אינה משגת כי אם משום שהוא כילי. ואז התערבתי ואמרתי, "לא כמו הנס כריסטיאן, מה?"

היא הביטה בי במבט נדהם וסטרה לי ובגלל זה לא חסתי עליה בכלל ואמרתי לאבא: "לאמא יש מאהב גרמני, נאצי אחד, אבל מיליונר."

היא רצתה להכות אותי אבל אבא לא הניח לה. הוא צחק ואמר: "יש לך דמיון מפותח מאוד, ילדה."

כשהייתי בת חמש-עשרה קיבלה אמא שילומים ולמרות האיסור של אבא לקחה אותי לטיול לשווייץ. שם פגשנו כמובן את הנס כריסטיאן. בלילה הייתה אמא ישנה עם הנאצי ואני נשארתי בחדר לבדי. ביום סחבה אותי לבתי הכולבו וקנתה לי בגדים וכל מה שחשקה בו נפשי. אמרתי לה שהיא מבזבזת את כל הכסף שלה, אבל היא צחקה ואמרה: "לא את שלי, את של הנס כריסטיאן. יום אחד אמרתי שאני לא מרגישה טוב והיא יצאה לבדה. הנס כריסטיאן נשאר במלון ואני נכנסתי אל החדר שלהם והתפשטתי ועמדתי לפניו ערומה. הוא חייך כשהביט בי ואמר: "את קופי של האמא שלך כמו שהייתה אז, לפני שנסעה לפלשתינה. תתלבשי."

"לא," אמרתי, "אני לא אתלבש. אני אוהבת אותך."

הוא ניגש אלי וליטף את גופי ושם את ידיו על שדי השטוחים אבל לא נשק לי ולא עשה דבר.

"אתה לא רוצה אותי," אמרתי לו, "אני מכוערת ודוחה, מה?"

"לא. את קטינה," אמר.

"אז בגלל זה אתה לא רוצה אותי?"

"אני דווקא רוצה," אמר ולקח את ידי והניח אותה על בליטה במכנסיו.

לא הבנתי מדוע עשה זאת.

"עכשיו תתלבשי," אמר, "ותלכי ותחזרי כשתהיי גדולה."

"כשאני אהיה גדולה אולי כבר אוהב מישהו אחר," אמרתי לו.

האהבה שלי להנס כריסטיאן בערה כמו מדורה של ל"ג בעומר.

חזרתי לחדר ושכבתי על המיטה ובכיתי וקיללתי את אמי שלי. אחר-כך תחבתי אצבע בין רגלי ואוננתי עד שירד עלי רפיון ונרדמתי.

כשהתעוררתי תקפה אותי חרדה שמא סיפר הנס כריסטיאן לאמא, וזו בזעמה, מי יודע מה תעשה. לא רציתי לשוב הביתה. היה נהדר בציריך.

אבל הוא לא בגד בסודי.

אחרי ציריך לא פגשה עוד אמא את הנס כריסטיאן. היא אמרה לי שהסיפור נגמר, ואיימה עלי שאם אספר על כך לאבא היא תתאבד. לא התכוונתי לספר לאבא שום דבר וגם לא לה. האהבה אל הנס כריסטיאן בערה בי ופשוט חיכיתי שאגדל ואסע אליו. שאלתי את עצמי לפעמים לאיזה גיל עלי להגיע כדי שזה יבוא בחשבון בשבילו. בינתיים היו לי חברים. הייתי נערה פרועה וקניתי אהבה תמורת מין. אבא שלי היה איש כל-כך קר. הוא לא נתן שום דבר. ואמא אהבה אותי, אבל היו לה עניינים אחרים בראש.

סיימתי את התיכון צעירה מכולם, כי קפצתי כיתה והודעתי שאני רוצה לנסוע לטייל בחו"ל עם חברה. אמרתי לאמא שאם לא תיתן לי כסף אספר לאבא את הסיפור של אנדרסן. חייכתי אליה במתיקות רבה כשאמרתי זאת.

"את סחטנית," אמרה אמא, "אמרתי לך שאם תספרי לאבא אני אתאבד."

"תתאבדי," אמרתי לה, "ואז אני אירש את הכסף של השילומים שלך ולא אצטרך לבקש."

אמי ניענעה בראשה וצרחה משהו בגרמנית כמו das ist ja unerhort.

אבל אני עמדתי מולה וחייכתי. ואחרי שגמרה לצרוח, אמרה: "בסדר. לאן את רוצה לנסוע?"

"לשווייץ ומשם לפריס."

כשנפרדתי ממנה, היא לחשה לי שאם אהיה בצרה יש הנס כריסטיאן שם בסביבה והוא יעזור לי.

היא לא ידעה שזאת בדיוק התכנית שלי.

נסעתי באמת עם חברה, אבל היא לקחה אתה את החבר שלה וברגע שירדנו מהמטוס הלכה כל אחת לדרכה. אני טלפנתי להנס כריסטיאן שיבוא לקחת אותי. הוא ידע שאני מגיעה, כי כתבתי לו, והוא בא, והיינו ביחד במיטה שבועיים. כמעט לא יצאנו מן המיטה, כמעט לא דיברנו, כמעט לא אכלנו. אני לא ידעתי שובעה והנאצי המזדקן עשה כל מה שהיה יכול כדי להשביע את תשוקתי.

לפעמים הייתי שואלת אותו: "מי יותר טובה במיטה, האמא או הבת?" והוא היה צוחק ואומר: "כמובן שהבת מתעלה על האמא, לאמא היו כמה מעצורים שלבת כבר אין בכלל."

"אבל אתן היהודיות," אמר פעם, "משוגעות במיטה, משוגעות לגמרי, אי אפשר לספק אתכן בכלל." זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי לו סטירה. ואמרתי לו: "נו בטח, אתה נאצי זקן, אז אתה לא יכול. אין לך איזה בן צעיר בשבילי? תביא את הבן שלך ונראה."

"אני לא סרסור," אמר.

"אתה נאצי, וזה אומר שאתה כל דבר רע, גם סרסור. לך לרחוב, תביא לי איזה בחור צעיר."

"את רק בת שבע-עשרה," אמר, "כשתבואי בפעם הבאה, אולי אביא לך בחור צעיר. נראה."

אבל אני ידעתי בדיוק מה אני אעשה כשאבוא בפעם הבאה. אני כבר אלמד אותו לקח, חשבתי.

"למה לא התחתנת אף פעם?" שאלתי אותו.

"חיכיתי לאמא שלך," אמר לי.

"אני לא מבינה איך נאצי יכול לחכות לאישה יהודייה," אמרתי לו, "בגדת במולדת שלך."

"את לא יודעת שאני הצלתי אותה?" אמר.

"לא יודעת ולא מעוניינת בסיפור הזה. אני שונאת אותה ואני שונאת אותך."

"ואת אבא שלך את אוהבת?"

"לא אוהבת אף אחד," אמרתי לו. רציתי להרביץ לו, אבל לא העזתי. הוא היה איש חזק מאוד, איש אכזרי, הוא היה יכול להזיק לי.

אחרי הצבא נסעתי ללמוד בלונדון. אבי הכילי הסכים לממן את הלימודים שלי, כי כולם אמרו שאני גאון. לפעמים הייתי מטלפנת להנס כריסטיאן ותמיד היה אומר: "נו, מתי תבואי, אני מתגעגע אלייך."

"ואל אמא אתה לא מתגעגע?" שאלתי והמנוול הנאצי אמר לי במין קור רוח כזה: "לא, אני רואה אותה מפעם לפעם."

זה הוציא אותי משיווי המשקל שלי לגמרי. "איפה אתה רואה אותה מפעם לפעם?" צרחתי.

"נו, בחיפה," אמר, "את לא יודעת שאני נוסע לחיפה מפעם לפעם?"

קיללתי אותו וגידפתי אותו והוא צחק מן העבר השני ואני צווחתי: "נאצי מלוכלך אחד," ועוד מיני דברים נחמדים כאלה.

כשסגרתי חשבתי שאני נוסעת לשווייץ והולכת להרוג אותו. ואחר-כך אני נוסעת לארץ והולכת להרוג את אמא שלי.

היה לי חבר באוקספורד, חבר שגרתי אתו, והוא הרגיע אותי איכשהו וגם אמר לי שאני לגמרי משוגעת ושהוא לא מבין את כל העניין, ושאם אני חושבת שאני יכולה לנסוע אל הזקן הזה, שאני אשכח ממנו.

ביום ההוא רציתי להרוג את כולם, גם אותו.

בחופשת הסמסטר אמרתי לחבר שלי, "בוא נעשה טיול קטן בשווייץ."

הוא היה חשדני, אבל בסוף הסכים. סובבתי אותו על האצבע הקטנה שלי.

נסענו כמובן להנס כריסטיאן שקיבל אותנו בחווילה שלו כמו מלכים. הוא בעצמו בישל לנו את הארוחות, כי הטבח שלו היה בדיוק בחופשה. כשהייתי מתעלסת עם החבר השארתי את הדלת פתוחה, אבל הנס כריסטיאן לא נפל בפח. אז ערב אחד כשישבנו אחרי ארוחת הערב ושתינו קצת יין התפשטתי והתחלתי עם החבר שלי בנוכחותו. איכשהו הבחור האנגלי קר המזג שלי נסחף. אני ידעתי שזה יהיה כך. כי מי לא מתפתה לפורנוגרפיה. כולם אוהבים את זה. הפשטתי אותו, את האנגלי שלי. הוא היה בנוי היטב, גבוה, שרירי, שייט ושחקן טניס, ואפילו שזוף. בחור נאה, בלורית צהובה, הרבה שער והנס כריסטיאן, אמנם לא הקריח אבל שערו כבר היה אפור ודליל. ועם כל זה הנס כריסטיאן משך אותי הרבה יותר מן האנגלי שלי. זה היה כמו גיהינום ואני ידעתי שהוא לא ילך והוא יביט ואולי בסוף ייכנע. באמצע ההתעלסות קראתי לו לגשת ומיששתי את המקום והייתה שם תפיחה קשויה וידעתי שהוא מתאפק. וליטפתי אותו והאנגלי שלי אמר, למה אתה לא מתפשט, הנס כריסטיאן. הניצחון שלי היה שלם. הם בעלו אותי שניהם ביחד והאנגלי שלי, פדראסט שכמותו, בעל אותו מאחור והוא צעק מכאבים. "אצל הנאצים זה לא מקובל, מה?" אמרתי לו.

והוא אמר לי אחר-כך שמעולם לא הושפל בצורה כזאת.

"אז מה אתה רוצה לעשות לי עכשיו," אמרתי לו.

"אני רוצה להכות אותך," אמר.

"תכה," אמרתי.

"אני יודע שאת רוצה בזה. אבל לא תקבלי את מה שאת רוצה. את תקבלי רק מה שאני רוצה שתקבלי," ולעיני האנגלי שלי, שהיה כבר סחוט, הוא התחיל. הוא הכאיב לי וזה היה מענג, הפעם הוא הצליח לענג אותי באמת. עדיין אהבתי אותו כפי שלא אהבתי שום גבר לפניו. צרחתי: "אמא, בואי תראי, בואי תראי מה שהוא עושה לי הנס כריסטיאן שלך."

האנגלי עזב למחרת ולא ראיתי אותו יותר.

אבל גם עם הנס כריסטיאן זה לא חזר להיות כפי שהיה כשנקם בי. חמתו דעכה והוא לעג לתשוקתי אליו ומדי שעה בערך היה אומר שלעולם לא אמלא בלבו את המקום שאמא שלי מילאה, שהיא תמיד תהיה בשבילו משהו מיוחד, ואני סתם יהודונת מיוחמת-תמיד, שמזדיינת עם כל אחד.

אילו יכולתי הייתי הורגת אותו, אבל לא יכולתי, לכן נסעתי משם לפריס ובפריס עשיתי את שארית החופשה. עישנתי חשיש בכל מיני מאורות ומצאתי כל יומיים מאהב חדש, לפעמים כמה ביחד. בסוף הופיעה אמא עם הנס כריסטיאן והם לקחו אותי לאיזו קליניקה ושם טיפלו בי בתרופות. ישנתי המון זמן ואחרי כל זה חזרתי לאוקספורד ללמוד. האנגלי שלי לא דיבר אתי יותר. אבל מה היה אכפת לי. אני התגעגעתי אל הנס כריסטיאן. לפעמים היה מצלצל והיה צוחק לי ולועג לתשוקתי אליו. "סאדיסט נאצי אחד," הייתי אומרת לו והוא היה צוחק. "אמא שלך אישה טהורה," היה אומר.

"טהורה? בוגדת בבעלה זה טהורה?"

"האהבה שלה אלי טהורה, אני הצלתי את חייה ואת חיי הוריה והיא אסירת תודה לעולמים. עשיתי את זה מתוך אהבה וזה טהור."

פרץ של קללות וגידופים היה פורץ מפי.

"את לא בת טובה ולא הולמת את אמך, אישה תרבותית, נפלאה וטובת-לב." וכך זה נמשך. אחר-כך חדל לצלצל. כשהייתי מצלצלת, ענתה אישה ואמרה שאינו בבית. נסע. לא ידוע מתי יחזור. בחופשה הראשונה שלי נסעתי אליו. הוא לא יתחמק ממני בצורה כזאת, חשבתי.

הוא סירב לקבל את פני, האישה לא הניחה לי להיכנס. הדפתי אותה בכוח ופרצתי פנימה. מצאתי אותו במיטה. פניו היו מעוותים לבלי הכר. הוא התקשה לדבר.

"שבץ," אמר בקושי, "אני נוטה למות, רציתי לחסוך ממך את המראה ועכשיו לכי ואל תחזרי לעולם."

הנס כריסטיאן רשם את כל רכושו על שמי. במותו הוא ניצח אותי, הנאצי הזקן. הוא עשה אותי לאישה עשירה. אין לי שום דאגות פרנסה ואני מבזבזת את הכסף ונוסעת ממקום למקום, ממאהב למאהב. לא אכפת לי שום דבר. תשוקתי לעולם לא תבוא על סיפוקה.

 

מתוך "כל האושר המופרז הזה" מאת רות אלמוג, הוצאת כתר, 475 עמ'

 

רות אלמוג זכתה על יצירתה למבוגרים בפרס ברנר (1987), בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה (1995) ובפרס עגנון (תשס"א), ועל יצירתה לילדים ונוער בפרס זאב (1985, 2000), בפרס מטעם אוניברסיטת חיפה לספרות ונוער (1986), בפרס יד ושם (2000) ובאות אנדרסן (2000).