1988. מספר ההרוגים בכבישי ישראל בשנה הקודמת הסתכם ביותר מ-500. כדי לנסות ולהתמודד עם הנגע, החליטה הכנסת (בניגוד לעמדת הממשלה) להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת נושא תאונות הדרכים. ואכן, ב-10 באוגוסט הוכרזה הוועדה, ולראשה מונה ח"כ מיכה חריש. בתוך שלושה חודשים מיום הקמתה נאלצה הוועדה להגיש את מסקנותיה, כתוצאה מפיזור מוקדם של הכנסת ה-11. הזמן היה קצר, המלאכה מרובה.
פברואר 2002. מעט יותר מ-13 שנה אחרי פרסום מסקנות הוועדה הראשונה, הוקמה והחלה לפעול ועדה פרלמנטרית חדשה, עם שם ומטרות זהות, ובראשה עמד ח"כ נחום לנגנטל.
בין ועדה אחת לשנייה, נהרגו על כבישי הארץ כ-7000 (שבעת אלפים) איש, עשרות אלפים נפצעו קשה, ומספר הפצועים הכולל עומד על מאות אלפים. הוועדה השנייה פעלה תקופה ארוכה יחסית, אך נאלצה לסיים את פעילותה "מבלי שתצליח למצות את כל הנושאים שהובאו בפניה עד תום, ומבלי שתעסוק בנושאים חשובים אחרים", וזה, תאמינו או לא, ציטוט ישיר מהדו"ח המיוחד שהגישה.
מה שהיה, הוא שיהיה
ומכיוון שהנושא חשוב כל-כך, וללא ספק בוער בעצמותיהם של נבחרי העם, כדאי להשוות בין מסקנות שתי הוועדות המכובדות. כשישרות לציבור השווינו כמה סעיפים מרכזיים, המוכיחים עד כמה התקדמה מדינת ישראל בשמירה על חיי אזרחיה בכבישים במשך יותר מעשור שנים. לשם הנוחות - נציג סעיף מדו"ח הוועדה ב-1988, ומייד אחריו את הסעיף המקביל מהדו"ח שהוגש השבוע. סליחה על השימוש בקלישאות, אבל קשה להתאפק: הנה הניסוחים, לא נגענו, ואתם תחליטו.
ממשלה
(1988) "המלחמה בתאונות הדרכים נמצאת במקום נמוך בסדר העדיפויות של הממשלה".
(2003) "ההתמודדות עם נגע תאונות הדרכים אינו עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי, חרף הנפגעים הרבים. לממשלה אין מדיניות בנושא, היא אינה מיישמת את חוק המאבק הלאומי בתאונות דרכים ומתנערת מאחריות לביטחון אזרחיה בכבישים".
בתי משפט
(1988) "בתי המשפט לתעבורה אינם פועלים בצורה התורמת לאכיפת החוק מחד ולהרתעה מאידך".
(2003) "קיימת תחושה שחשיבות השפיטה, כאמצעי הרתעה, אינה עומדת לנגד עיני כל השופטים. קיים פער בין פסקי דין וגזרי דין בגין עבירות זהות, לא רק בין בתי משפט שונים, אלא גם בין שופטים באותו בית משפט. עבריינים רבים מתחמקים ממערכת בתי המשפט, ואילו אחרים אינם באים על עונשם במידה ראויה".
תשתית
(1988) "רשת הכבישים והתשתיות סובלת לא רק ממחסור בתקציב - שאינו מנוצל היטב - ומצב ירוד, אלא גם מתכנון לקוי וחוסר התאמה לקצב הגידול במספר כלי הרכב".
(2003) "הכבישים הנסללים היום אינם עומדים בתקן אירופאי והם אינם בטיחותיים דיים. הפיגור בתשתית גדול, ועובדה זו משפיעה על גידול במספר תאונות הדרכים".
חינוך
(1988) "יש לייעל ולהרחיב באופן ניכר את הפעילות בתחום החינוך, הדרכה וההסברה בנושא תאונות הדרכים".
(2003) "משרד החינוך אינו מיישם את החלטת הממשלה מ-1993 ללימוד חובה של הנושא בהיקף 30 שעות לשנה בכל כיתה. יש אפילו כיתות בהן נושא זה כלל אינו נלמד. אין מסלול הכשרה למורים בתחום, אין מספיק מורים מקצועיים ואלה שישנם, עברו הכשרה חלקית ומוגבלת ביותר".
הכשרה
(1988) "יש חסרונות רבים בדרך שבה מלמדים בישראל את תורת הנהיגה ובקריטריונים למתן רשיונות נהיגה".
(2003) "תוכנית לשינוי שיטת הכשרת נהג חדש אינה מיושמת. המערכת הקיימת אינה מקנה מיומנות נהיגה ומלמדת לעבור טסט, אך לא לנהוג נכון. שיטת ההכשרה לא שונתה ב-40 (!) השנים האחרונות ואינה מתאימה לתקינה אירופאית. המלצות ודו"חות שהונחו בפני שרי תחבורה שונים נפלו בין הכיסאות".
מינהל ורשות
(1988) "המינהל לבטיחות בדרכים חסר סמכות, השפעה וכלים הדרושים כדי לפעול בצורה יעילה ולהשיג את המטרות לשמן הוקם".
(2003) "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, האמונה על התחום, חסרה מעמד וסמכות ואינה ממלאת יעודה. קיימות בעיות ארגוניות, ובצוות ההיגוי שלה יושבים בעלי אינטרסים ממשרדי ממשלה שונים שאינם מאפשרים לקבל החלטות. יש חוסר בשיתוף פעולה וסכסוכי עבודה בין הרשות לגופים אחרים העוסקים בתחום".
והמבקר?
במאי 2000 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור במיוחד, שעסק במאבק בתאונות הדרכים. גם כאן כדאי להשוות בין דברי המבקר, לבין הקביעה בדו"ח הוועדה. אתם תחליטו:
אכיפה
(2000) "פעולות האכיפה מתרכזות בעיקר בנושאים שאכיפתם קלה יחסית וניתן להגיע בהם לתוצאות חד-משמעיות, כגון מהירות הנסיעה"
(2003) "מדיניות האכיפה של המשטרה מתמקדת בכמות ולא באיכות. אין התאמה בין מאמצי האכיפה של עבירות חמורות, לאלה של עבירות שאינן תורמות לתאונות קטלניות. המהירות היא סוג עבירה הנאכף במידה גבוהה, בעוד הסיבות המרכזיות לתאונות דרכים הן אחרות".
מידע
(2000) "על הרשות לבטיחות הוטל להקים "מרכז מידע לאומי לבטיחות בדרכים ", אולם המרכז עדיין לא הוקם. הרשות גם לא הקימה צוות בין-משרדי שיבדוק את הדיווח על תאונות ויציע דרכים לשיפורו".
(2003) "היעדר מידע ומחקר בנושא בטיחות בדרכים פוגע ביכולת הרשות ושאר המערכות הרלוונטיות לקבוע מדיניות, ואינו מאפשר להגדיר פתרונות, לבנות תכנית, לקבל החלטות ולנצל משאבים. הדיווח ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה על תאונות חלקי ביותר, אינה משקף את תמונת תאונות הדרכים בישראל ופוגע ביכולת המדינה להתמודד עם הבעיה באופן ראוי".
אפשר להמשיך כך עוד ועוד. במדינת ישראל מוקמות לעיתים ועדות, ואפילו המבקר המכובד אינו שוקט על שמריו. אז מה? יש המלצות, התרעות, כתובות על הקיר וים של דם על הכביש. אז מה? נבחרי הציבור ימשיכו לגלגל עיניים אל מול כל מיקרופון ומצלמה, ולטעון בלהט ש"המצב נורא" ו"חייבים לעשות מעשה" ו"אי אפשר להמשיך ככה". המשטרה תאשים את הנהג, משרד התחבורה ימלא פיו מים, משרד החינוך יעסוק בדברים חשובים יותר, והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים תסתכסך כהרגלה עם שאר העולם. אז מה?