1. חמסה - "חייב למות עלי" (NMC)
השפעות הגומלין של רשימות השידור ושל טעמם המוזיקלי של עורכי הרדיו על היבול המוזיקלי הישראלי היא נושא מצוין לעבודת דוקטורט ארוכה ומלומדת. עד שיפוצח הגנום המוזיקלי של הישראלי הממוצע, משקיעות חברות התקליטים הרבה אנרגיה והרבה כסף בניסויים מדעיים שמטרתם הסופית לעלות על הפטנט שימכור דיסקים לרוב, ואם אפשר אז גם הופעות, פוסטרים, חולצות ושאר פרפראות.
מיד עולה לראש, כמובן, להקת "היי פייב" המנוחה, ההצלחה האמיתית היחידה עד היום של מפעלי הייצור ללהקות בנים/בנות כחול-לבן. ללהקת "חמסה", התוצאה החדשה והנוצצת של ניסוי שכזה, צורף כבמאי וכמורה רוחני אמיר פיי גוטמן, בוגר להקת הבנים ההיא, והשיר "חייב למות עליי" הוא הצהרת הכוונות הראשונה שלהם.
לכאורה, הבחירה בקו "ים-תיכוני ליייט" מעודדת, ומעלה הרהורים עמוקים על כל מה שעברנו מאז התגובות ל"פרח בגני" של זוהר ארגוב ועד ההחלטה לקרוא לשרית חדד ולליאור נרקיס לדגל ולשלוח אותם לאירוויזיון. אחרי הכל, "היי פייב" מעולם לא היו מעיזים לפזז לצלילי לחן כמו זה של "חייב למות עליי". אבל למעשה, השיר הזה הוא עלבון צורב ובוטה לכל אותם נציגי הזמר הים-תיכוני, שממשיכים להפגין פוריות בלתי רגילה, אפילו בימים קרירים אלה העוברים על תעשיית המוזיקה הישראלית.
למרות הניסיון השקוף, זה ממש לא "יאללה לך הביתה מוטי", ורון רוזנפלד ודרור מרגלית, שאמונים על הלחן והמילים, הם ממש לא קובי אוז ואפילו לא אבי גיספן. ההפקה, כאמור, נוצצת ומקצוענית, אבל היא לא מחפה על חוסר רצינות מוחלט בתחום הלחן. יוצרי השיר אמנם יוצאים נשכרים משירותיהם של נגנים טובים (פדי, יפרח ןסינגולדה), ושורת המחץ "אתה חייב למות עליי" דביקה בצורה יוצאת דופן, אבל בדרך לתהילה שכחו חברי "חמסה" את הרגש.
חמשת הבנות חביבות מאד וההרמוניה הקולית שלהן סבירות למדי, אולם למרבית הצער, הכישלון של השיר הוא בעיקר בגללן. השירה שלהן לא מצליחה ליצור עניין. בייחוד מטרידה ההתעקשות שלהן לזמר במבטא "מזרחי" עדין, החלטה שעוזרת לגלות שאם לא נולדת וגדלת עם חיתוך דיבור גרוני, עדיף שלא להסתכן בחיקוי. במקרה הזה התוצאה נשמעת כמו שריד מביך של "מה הדאווין שלך" מאשר "כמו סינדרלה".
בסופו של דבר, נשאר טעם מר של אכזבה ובעיקר של עלבון, בייחוד לכל מי שמשתדל להיפתח לעולם המוזיקלי העצום, המוזנח והנסתר מהאוזן לפעמים, שבין זהבה בן לאתי לוי. "חייב למות עליי" הוא נשק מצוין בידי כל מי שעדיין טוענים שהמוזיקה הים-תיכונית היא נחותה, משעממת ולא חכמה. חייב למות עליי? אנחנו ממש לא חייבים. ציון: 6
2. שלום חנוך - "היום" (NMC)
אז מתברר שלא כל הנוצץ זהב, ולמרות הרצון להרגיש מתקדמים ונאורים אין ברירה, אלא להודות שישן אינו תמיד רע. עם המחשבה הזאת בראש, נחמד למדי להתוודע מחדש לשלום חנוך. השיר החדש שלו, "היום", הוא התרסה אנכרוניסטית אם כי לא נטולת חינניות מול עולם המוזיקה של ימינו. זה שיר רוק שאינו משתווה לקלאסיקות שלו, אך ניחן בחינניות המתבטאת בעיקר בשילוב האינטליגנטי בין הליין הבלוזי, הבסיסי והשדוף יחסית, המלווה היטב את הטקסט שפותח את השיר ("למות, רציתי לא לסבול"). הכל עטוף בקולו האהוב המתוק-מריר של שלום, וההרמוניות הקוליות של יהלי סובול ופיטר רוט לגמרי בעניין.
כשהתברר לפני מספר חודשים ש"מוניקה סקס" משתתפים באלבומו החדש של חנוך הציפיות היו גבוהות למדי. החיבור בין הגורו הוותיק לבין החבורה הצעירה הציע אפשרויות למכביר. התוצאה, לפחות בינתיים, היא מאה אחוזים שלום חנוך. ובכל זאת, השיר נשמע טרי. פעם שלום חנוך נהג ללכת בזעם נגד הרוח, לחדש ולהפתיע, אבל בגילו מותר גם לו לחייך ולנוח קצת. שהרי בסופו של דבר, הפקה מדהימה ועומס חדשנות לא יהיו אף פעם תחליף לכשרון ולגאונות מוזיקלית. ציון: 8
3. חופש - "סומך על עצמי" (NMC)
להקת "חופש" הצעירה הגיחה לפני מספר חודשים עם המיני-להיט "לילה ויום", שזכה לכבוד הנדיר למדי להימנות עם הרשימה המצומצמת של השירים שחדרו לפליי-ליסט. השיר ההוא ניחן בצליל אייטיזי עם קורטוב של בריט-פופ, והעלה מאד את הציפיות לקראת חומרים חדשים. האזנה לניסיון השני, "סומך על עצמי", מעוררת תגובות מעורבות. ההתחלה מעניינת ומבטיחה, מקושטת בפסנתר וכלי קשת, שמתאימים היטב ללחן ולטקסט, פרי עטו של חבר הלהקה אורי קליאן, העוסק באופן מריר אך אופטימי במאבקו של אדם אחד שמנסה "להסתדר לבד". למרבית הצער, הטיפול העדין והזהיר מאבד את הכיוון מהר מאד, והקישוט העדין הופך לעומס בלתי נסבל כמעט של מיתרים, פסנתר, גיטרות ותופים, כאילו המנצח איבד קצת את השליטה על התזמורת, ופתאום מתפתחת מלודרמה סימפונית אגרסיבית ומעייפת. ועדיין, האופטימיות מנצחת, בעיקר בזכות הכשרון שמתגלה מאחורי כל סערת הרגשות. אולי אם חברי "חופש" יסמכו קצת פחות על עצמם ויסתייעו בשירותיהם של מעבדים ומפיקים משופשפים יותר, התוצאה תהיה יותר מעודדת. ציון: 7
4. אסתר שמיר - "גחליליות" (עננה)
אסתר שמיר נעלמה מסצינת המוזיקה הישראלית אי שם באמצע שנות ה-80 (למרות שהמשיכה לכתוב שירים לאחרים), והפכה מאז למעין אייקון נוסטלגי ודוגמה קלאסית ל"איך צריכה להישמע זמרת רוק ישראלית". החזרה שלה פתאום היא לא פחות ממדהימה, לא רק בגלל הקאמבק הלא צפוי, אלא גם ובעיקר בגלל בחירת החומרים. אם הסינגל הראשון מהאלבום החדש, "בגלל האנשים שאני אוהבת", נשמע קצת מביך בניו-אייג'יות הלא-כל-כך רלוונטית שלו, הרי שהסינגל השני, "גחליליות", מקומי כל כך ויפהפה לעילא.
אילן וירצברג, המעבד והמפיק, הפנים כנראה את תחושת התנועה הקסומה המאפיינת את הטקסט, את המסע המטאפורי לעבר, לילדות התמימה, כדי לשאוב כוחות וחוזק כדי להתמודד עם ההווה האפרורי. השיר מתפתח לאט לאט, מזמין את כולם לצעוד עם אסתר בשביל, יד ביד, עם ליווי עדין ומקסים של מפוחיות ואקורדיון המלטפים ליין גיטרות אקוסטיות בניחוח לטיני. הלחן הכובש נשמע ביתי ונעים, ומזכיר שכבר בשנות ה-80 עשו כאן מיינסטרים עם גוונים לטיניים. השיר הזה, כמו פרח עדין ומפואר, פותח את עלי הכותרת שלו לאט, מתחיל בקולה הקסום של אסתר על רקע גיטרות כובשות, וממש אי אפשר להימנע מלהתרגש.
כמובן שכל זה לא היה משנה ממש אלמלא ההגשה המופתית של אסתר שמיר. הקול שלה, מתברר, נשאר מדהים, אולם הפעם הוא לא שורט ועוקץ כמו בימי הרוק הנשכחים ההם, אלא מפתה. מתברר שבשנים האחרונות מתעסקת אסתר שמיר בשיטת ריפוי אלטרנטיבית, המכונה על-ידה "קול הרוח", והמשתמשת בקול כאמצעי ריפוי והתפתחות רוחנית. השיר הזה הוא כרטיס הביקור המוצלח ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והשיטה הזאת, כנראה, עובדת היטב – לפחות עלי. איפה נרשמים? ציון: 8.5
5. נקמת הטרקטור - ימים (LA4)
"נקמת הטרקטור" נולדה אי שם בסוף שנות ה-80, וכבר מההתחלה היה ברור שלא מדובר בעוד להקת רוק. הכוחות היצירתיים המרשימים של אבי בללי וחבריו נרתמו להפקות תיאטרון, מחול וקולנוע מכל סוג וצבע כמעט, והוכיחו כמה מרתק יכול להיות הדיאלוג בין מוזיקה לבין תחומי אומנות אחרים. בין לבין הם הספיקו להוציא שישה אלבומים, כולם מוצלחים ומושפעים מאד מחוויות העבודה לצד רקדנים, במאים ושחקנים.
"לאן הולכים פתאום כולם" הוא שם אלבומה החדש והמתקרב של הלהקה, ומתברר שזאת שאלה לגיטימית מאד, במיוחד בהתחשב בעובדה שבללי ושותפיו לא ממש זזו ממקומם. הטקסט של השיר השני מהאלבום הזה, "ימים", הוא פיסת שירה מודרנית משובחת, כפי שהיה אפשר לצפות מבללי. "כמה אנחנו משתנים", הוא מהרהר, אבל "נקמת הטרקטור" לא ממש השתנו, ועדיין מופיעה כאן נוסחה מוכרת ואהובה של גיטרות מתובלות במעט קלידים וסימפולים, שמעניקים את הכבוד הראוי לטקסט העמוק ולשירה רבת המשמעות. העיבוד וההפקה הצנועים לא מתחכמים או מנסים להשתלט על השיר, וכך נשארת כל הבמה לדבר האמיתי – הטקסט, הלחן, הנגינה והשירה.
אז לפעמים נדמה שכל הרוקיסטים שגדלו בימי "רוקסן" העליזים מנסים להתפתח ולחקור כל הזמן, אבל "נקמת הטרקטור" בוחרים להמשיך ולעשות את מה שהם עושים הכי טוב. התוצאה היא שיר שיכול להיכלל בקלות באוסף ה"דה בסט אוף" שלהם. אם האלבום כולו ימשיך את הקו של שני הסינגלים הראשונים, אז כנראה שבשורה חדשה לא תצא ממנו, אבל כולנו נרוויח פיסת רוק ישראלי משובח וטוב. ציון: 8.5