משב רוח קל

הרבעון "קשת" חוזר, 26 שנה אחרי סגירתו, ומשדר שמרנות ועייפות

ב-1958 הופיע הגיליון הראשון של הרבעון 'קשת' בעריכת אהרן אמיר. כתב העת החדש ביקש "לקרוע חלונות ולהכניס רוח-פרצים מרעננת בחדרי הספרות העברית והמחשבה העברית". נדמה שבשמונה-עשרה שנות קיומו, עד סגירתו ב-1976, הצליח בכך. פירסמו בו מי שיהפכו לימים לגדולי הספרות העברית (עמוס עוז, א. ב. יהושע, יהושע קנז ויצחק בן-נר הם רק דוגמאות אחדות). פובליציסטים מבריקים כמו ז'קלין כהנוב התגלו בדפיו. בגיליון הראשון כתבו ע. הלל, נסים אלוני, עמוס קינן, ש. שפרה, אלכסנדר פן, יונתן רטוש. הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן כתב על 'האמנות והזמן', נסים רז'ואן כתב על הלאומנות הערבית, פאול לוי על גשמיותה של המוסיקה. אהרן כידן הכתיר את 'ימי צקלג' של ס. יזהר כ"יצירת האמנות החשובה ביותר שיצאה עד כה מתחת ידיו של סופר ישראלי בן הארץ", ואפילו ממרחק השנים נדמה שלא הפריז. היו זמנים.

ארבעים וארבע שנים חלפו מאז ועשרים ושש שנים מהגיליון האחרון, והנה 'קשת החדשה' חוזרת לא רק לפורמט של קודמתה, אלא גם אל רבות מהנפשות הפועלות. אהרן אמיר, החוגג השנה גבורות, הוא העורך הראשי. ש. שפרה היא חברת המערכת. בן-עמי שרפשטיין, מחברי המערכת של 'קשת' הישנה, מספר כאן "איך פילוסופים מקווים למות בני-אלמוות". ועדיין לא תמו הקישורים החינניים בין הגיליון הראשון של אז לזה דהיום: הפעם, למשל, כותב ישראל עשהאל על ס. יזהר של שנות התשעים.

רבים, אולי רבים מדי, השמות הידועים, המוכרים והטובים שתרמו לשני הגיליונות הראשונים של 'קשת החדשה': אמיר אור, מרדכי גלדמן, אהרן אפלפלד, נורית זרחי, חיים גורי, רמי סערי, אבנר טריינין. תרגומים של יצירות קלאסיות, מיוון העתיקה עד דוסטוייבסקי, תרמו, בין היתר, נילי מירסקי, יוחנן גלוקר ועמינדב דיקמן, שכובדו בכך ששמם יוזכר לצד תרגומיהם בתוכן העניינים. לא זכו לכבוד הזה שמעון זנדבנק, שהפליא לתרגם כמה שירים מוקדמים של פרידריך הלדרלין, ואביבה ברק, שתירגמה יפה מסה של מישל דה-מונטין.

עילעול עכשווי בגיליון הראשון של 'קשת' הישנה מעורר גם היום סקרנות, כאילו רוח הפרצים המרעננת של אז עדיין כלואה בין דפיו. 'קשת החדשה', לעומת זאת, משיבה לכל היותר רוח קלה. אכן, יפה מאוד המחווה לנסים אלוני, שסיפורו 'הינשוף' נדפס בגיליון הראשון של 'קשת' הישנה, וב'קשת החדשה' נדפסת רשימה שלו מהעיזבון. אבל ברובד הסמלי מתעוררת איזו אי נוחות, כאילו הפכו הצועדים לפני המחנה להולכים אחרי הארון. האם אחת מרשימותיו האחרונות של אלי כדורי, 'הפוליטיקה והאקדמיה' (1992), באמת מעניינת כשלעצמה, ולא רק כמחווה נאה למחברה, שמאמריו "נדפסו בזמנו לא פעם ברבעון 'קשת' הישן"? האם עדותו של המזרחן ברנארד לואיס בוועדת החוץ של הסנאט ב-1975 ראויה באמת לפירסום דווקא עכשיו? האם על הנושא הלוהט ביותר בעולם כיום, לוהט תרתי משמע, אין חומר יותר אקטואלי מאשר מאמרו של כנעאן מאכייה על 'אמנות, בהמיות ואחריות בעיראק', שנכתב ב-1990, עוד לפני הפלישה לכוויית ומלחמת המיפרץ הראשונה? אפשר לתמוה. אילנות גבוהים, כך אומרים, קולטים רוחות רמות, אבל לפעמים הם גם בולמים אותן. 'קשת החדשה' משדרת איזה רפיון רוח שמרני, המשקף נאמנה את רוח הנכאים הלאומית. תבורך על שהחזירה עטרה ליושנה, אך כעת עליה לחדש ימיה כקדם, וזה קשה הרבה יותר.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

 

קשת החדשה, רבעון לספרות, עיון וביקורת, עורך ראשי: אהרן אמיר, גיליון 1, סתיו 2002, 180 עמ' • גיליון 2, חורף 2002, 184 עמ'