אז מה בדיוק קרה בשירותים?

ארי קטורזה מתרץ למה "אנשי המסיבות", סרט על מנצ'סטר, כאילו? הוא צפיית חובה

הרומן של הרוק עם הקולנוע סייע, מאז ומעולם, לפופולריזציה של המוזיקה, אבל בדיעבד הוא הותיר מעט מדי סרטים ממש ראויים. עם זאת, אני שמח לבשר כי "אנשי המסיבות" ("Hour People Party 24"), בבימויו של מייקל ווינטרבוטום, שמתיימר לעסוק בסצינת המוזיקה של מנצ'סטר מסוף שנות ה-70 ועד תחילת הניינטיז, הוא סרט מוזיקה מצוין, בעיקר כי הראייה שלו לגבי רוקנרול מפוכחת ואמיתית יותר מרוב הסרטים שראיתי.

ראשית הבהרה: מי שחושב ש"אנשי המסיבות" הוא סרט על המוזיקאים החשובים שיצאו מעיר התעשייה הצפונית, או על הסצינה של מועדון ההאסייינדה, טועה או הולך שולל. אלו הם במקרה הטוב רק הרקע לעיסוק של ווינטרבוטם בדמותו של (אנ)טוני ה. וילסון (אותו מגלם בכשרון רב הקומיקאי הבריטי סטיב קוגן), בוגר קיימברידג', שדרן בתחנת הטלוויזיה של רשת "גרנדה", שחווה התגלות כמעט דתית במופע של הסקס פיסטולס בעיר הצפונית ב-76' (כשבאולם ארבעים ומשהו אנשים בלבד, שרובם ירכיבו את הסצינה של מנצ'סטר בשנים הבאות). וילסון מקים את חברת התקליטים "פקטורי" ואת מועדון ההאסיינדה, שיביאו לעולם את ג'וי דוויז'ן (וניו אורדר), האפי מאנדייז ועוד אי אלו להקות. הסרט עוקב אחר ההתנהלות של וילסון מהקמת הלייבל וההקלטות הראשונות של ג'וי דוויז'ן, תקומתה כניו אורדר על רגע המשטר התאצ'ריסטי (השביתות, האיגודים וכל הסלט הידוע), דרך הפיכתה של מאנצ'סטר, בעזרת האקסטזי, למאדצ'סטר, ועד סגירת ההאסייינדה. ועם זאת, הסרט הוא על רוקנרול בכלל, על הדרך בה הוא נוצר, מקבל משמעות ומגיע אלינו.

 

כמה אמת יש במיתוס?

 

יהיו כאלה שיאמינו כי הסרט פרטי מדי, חסר פרופורציה, שלא לומר מעוות, אבל העיסוק בווילסון הוא ניצחון תסריטאי גדול ולא רק כי הוא באמת היה הדמות הכי חשובה ומעניינת בסצינה, אלא כי הוא התגלמות כל מה שמרתק ברוקנרול. וילסון הוא, לפני הכל, דמות חשובה נוספת בשרשרת של מנהלים, אנשי לייבלים ובעלי חזון שהיו אחראים לעיצוב עולם הפופ הבריטי של ארבעת העשורים האחרונים. מדובר בדמויות מפתח: החל באנדרו לוג אולדהם, המנהל המיתולוגי של הסטונס; דרך קית' למברט של "המי" וטוני דה פריז של בואי; ועד, איך לא, מלקום מקלרן של הסקס פיסטולס. וילסון, יותר מהכל, הוא מעין מקלרן של העיר הצפונית. שניהם בעלי השכלה רחבה בפילוסופיה ואמנות (מקלרן, בוגר ארט סקול שכמותו, במקום לצייר על קנבס, התייחס לפיסטולס כמו היו יצירת האמנות שלו), לשניהם כשרון טבעי להייפ עצמי ולייחצון בלתי פוסק של האמנים שלהם. ההבדל בין השניים הוא שמקלרן היה גם איש עסקים מבטיח, ואילו וילסון היה קטסטרופה פיננסית (הוא הפסיד כסף גם על "בלו מאנדיי" של ניו אורדר, תקליטון ה-12 אינץ' הנמכר בכל הזמנים בבריטניה), מה שהופך את הסיפור שלו למעניין אף יותר.

בשביל ווינטרבוטום, הסיפור של וילסון אלגורי לזה של מנצ'סטר, והעיסוק בו מאפשר לו להתחקות אחרי אווירת הסצינה בשילוב של אמת ומיתוס, כאשר לא אכפת לו כלל כמה אמת יש במיתוס. ישנה בסרט סצינה בה וילסון מגיע לשירותי ההאסיינדה אחרי שאשתו תופסת אותו מקבל מציצה מזונה, והוא מוצא אותה עם גבר אחר בשירותים; והוא בסך הכל מבקש ממנה, תוך שהיא מזדיינת, את המפתחות למכונית. וילסון (כלומר, ווינטרבוטום) מבקש מאיתנו להטיל ספק באמינות הסצינה, אבל מדגיש כי חשיבותה היא בעצם המיתוס כי אכן התרחשה. זו גם אחת הסצינות הקולנועיות הכי רוקנרוליות שיצא לי לחוות.

המבט על המוזיקה של מנצ'סטר דרך עיניו של וילסון מגלה ניגודים לרוב. וילסון הוא אינטלקטואל אמיתי, אבל ניגש אל האמנים שלו בצורה רגשית לחלוטין. זה המפתח להצלחה שלו מחד, ולכישלון הפיננסי מאידך. למרות שהוא מצטט פילוסופיה כשיחת חולין, ההתלהבות שלו מהמוזיקה של האמנים היא בעיקר אינסטינקטיבית. כאשר המאנדייז חוזרים מהקריביים אחרי שבזבזו לו 200 אלף פאונד עם הקלטת מאסטר ללא שירה, הוא מאזין למוזיקה, ובעודו ממתין לשירה (שלא תופיע), הוא קובע שיש לזה קצב טוב.

לאורך כל הסרט, ווינטרבוטום מציג את הסצינה של מאנ'צסטר כקומבינה של מוזיקה טובה, קרקע נוחה של יצירה ("פקטורי", במקרה הזה) וסמים (משלב מסוים), אבל שם דגש רב על הדרך בה וילסון מפרש אותה לעולם. וילסון, מבחינה זו, הוא איש בעל כשרון פנומנלי להייפ עצמי. את הרגע בו איאן קרטיס שם קץ לחייו מגדיר וילסון כ"אירוע היסטורי", ומשם זה עובר ככזה לעיתונות ולעולם כולו. ווינטרבוטום אינו מעוניין לספר ממה בדיוק מת קרטיס ולמה, אלא כיצד "מתפעל" וילסון את המוות שלו. וילסון גם מאמין ששון ריידר, סולן ההאפי מאנדייז, הוא המשורר הכי גדול מאז וויליאם באטלר ייטס, וזו, כמובן, שטות אחת גדולה, אבל האמונה והכריזמה שלו היא שעוררה את העיתונות לעסוק במאנדייז.

 

מערבון רוקנרול

 

גישת ההפוך- על-הפוך של "אנשי המסיבות" מצילה אותו מקלישאיות. הסרט נע במעגל פנימי (העלילה) וחיצוני (דו שיח של הבמאי והקהל), והוא מאוד מודע לעצמו. וילסון מספר לנו שהסרט לא עליו, אלא על המוזיקאים, איאן קרטיס, המפיק מרטין האנט ושון ריידר. זה כמובן לא מדויק. למעשה, הסרט הוא אפילו לא על וילסון האיש, אלא על המיתוס של וילסון כמנהל הכריזמטי, איש החזון, הפרשן, האיש שצפה תהליכים לפני כולם, האיש שסירב להתמסחר ולמכור את עצמו, האיש שחתם חוזה עם האמנים שלו בדם ידיו. זה אפילו לא סרט על כל אמני "פקטורי", אלא על הדמויות הכי מעניינות, שעוזרות להפוך את וילסון להתגלמות האלגורית של מאנצ'סטר ולאגדה בפני עצמה.

משולבות בסרט הופעות אורח משעשעות של בוגרי הסצינה, מארק אי סמית', ויני ריילי ואחרים, אבל מה שיש בו באמת זה קריקטורות מצחיקות, דימויים הירואיים של אמנות, שילוב של גאונות וכסילות לשמה, והבנה די עמוקה של מה שמניע את אחת התרבויות הכי חשובות של המאה העשרים. "אנשי המסיבות" הוא סרט שדומה למערבון מוזיקלי מתמשך. וכמו כל מערבון, הוא בעל קונוטציות היסטוריות בעייתייות, אבל הוא סרט רוקנרול משובח. הוא מצחיק מאוד, והוא חובה לכולם.