מה קרה לכלב?

הוצאת פלט שיחות הטלפון של עיתונאי "הארץ", ברוך קרא, היא רמיסה טוטאלית של הזכות לקיומה של עיתונות חופשית בישראל, לא פחות. כלב השמירה הפך לפודל

"חקירה מאומצת", הבטיחו בלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, שנחפז לחשוף את מקורות ההדלפה בפרשת שרון-קרן. הנה כך חוקרים ברפובליקת בננות מתהווה והולכת: קודם כל תופרים תיק לנושא הבשורה ולכלב השמירה של הדמוקרטיה.

ברוך קרא, איש "הארץ", נחשד מייד ב"שיבוש הליכי חקירה", וכיוון שהוא כבר "נחשד" – אפשר לעשות שני דברים: לחקור אותו תחת אזהרה, ואחר כך להעיר שופט באמצע הלילה ולהוציא צו לגמרי סודי במעמד צד אחד, לפיו מותר למשטרה לקבל את פלט שיחות הטלפון של העיתונאי.

המשטרה לוקחת את הפלט, מוצאת בו את מספרי הטלפון הרלוונטיים של עו"ד גלאט-ברקוביץ', נערך עימות קצר, היא מודה, ואליקים רובינשטיין מתקרב עוד צעד לכסא העור הנוח בבית המשפט העליון. ומה קרה בדרך? לכאורה, שום דבר חשוב: חוץ מעניין אחד, קצת מסובך, שטעון גם הוא איזה סוג של חקירה ובדיקה, אלא שאולי כבר לא נותר מי שיבדוק. מה שקרה הוא רמיסה טוטאלית של הזכות לקיומה של עיתונות חופשית בישראל. לא פחות מזה.

עיתונות חופשית אינה מוסד ממלכתי-סטטוטורי שגבולות חירויותיו ואחריותו מעוגנים בחוק. בדמוקרטיות אמיתיות, השלטון יודע לחיות תחת איום מתמיד בחשיפה עיתונאית של מעללים מוכחשים, מסריחים או לא כשרים, מפני ששם העיתונות פחות או יותר ממלאת את תפקידה ככלב שמירה, ואפילו השלטון מבין שדמוקרטיה זקוקה לכלב.

אין בעולם דמוקרטיה שיש בידיה די כלים להגן על עצמה רק מכוח המוסדות הנבחרים, או מכוח ההגינות המיוחסת לאישי ציבור, פקידיהם ועושי דברים, אפילו לא ארצות הברית. פרשת "ווטרגייט" היא ההוכחה הטובה ביותר לכך: אלמלא מלאכתם של שני עיתונאים ב"וושינגטון פוסט", היו האמריקנים נשארים תקועים עם נשיא שקרן, שהורה לפרוץ למשרדי מתחריו הפוליטיים, לגנוב מסמכים ולטייח את כל הפרשה. אלמלא מלאכתם של שני צלמים בישראל – ענת סרגוסטי ואלכס ליבק – היינו תקועים עם שירותי ביטחון מסואבים, שמוכנים לשקר ולטייח ולתאם גרסאות בלי כל נקיפת מצפון, גם כשמדובר בהריגה. אלמלא מלאכתו של דן מרגלית ב"הארץ", היינו תקועים עם ראש ממשלה מפר חוק (יצחק רבין המנוח, שהחזיק בחשבון מט"ח בלתי חוקי בארצות הברית).

ללא כל קשר לנטיית הלב הפוליטית שלנו, אם אנחנו באמת אזרחיה של מדינה דמוקרטית, מגיע לנו לדעת שנבחרינו טהורים ונקיי-כפיים ולבב, שמרות החוק היא נר לרגליהם ביום ובלילה, שכל המחנה שלהם טהור.

אבל איך נדע, ומי יספר לנו, אם הכלב לא ירחרח ויבדוק? ואיך יוכל עוד לבדוק, שעה ש"חסיון עיתונאי" הופך, בתיווכו של מר רובינשטיין, לבדיחה מפוקפקת במיוחד? ואיך משקמים את העיתונות העברית מאימתו של היועץ המשפטי ומהתערבותה הכוחנית של המשטרה, שעה שלרבים בציבור בכלל לא ברור כי זכותו של עיתונאי לחסיון מקורותיו לא נועדה רק להגן על העיתונאי, אלא על הציבור כולו – מפני מנהיגיו, מפני הרובינשטיינים של העולם הזה, ובדיוק מפני ידה הארוכה של המשטרה?

"זכות הציבור לדעת" אינה כוללת רק ציטוט מקומוניקטים של דוברי השלטון. היא לא מתמצית בזמן מסך איכותי שמוענק ביד רחבה לנבחרי ציבור בכינוסי מפלגות, והיא לא יכולה להתקיים כלל כשמקורות המידע של עיתונאי לא נותרים בדיוק כאלה: מקורות מידע של עיתונאי בדמוקרטיה. תמיד חסויים, תמיד שמורים לתועלת הציבור, ותמיד מוגנים מפני התערבות כוחנית של רשויות החוק, שמתאמצות כל כך יפה לחקור.

ובאשר לכלב: מר רובינשטיין יכול להתרווח היום בכסאו ולספר לעצמו שהפך, באמצעות צו כשר אחד אבל לגמרי מסריח, את כלב השמירה לפודל. אלא שגם לפודלים, מר רובינשטיין, יש זיכרון ארוך. ובניגוד למה שנדמה לך, כשאתה חוגג את ניצחונך ואת רמיסת חירותם – גם פודלים יודעים לנשוך.