דם על הנעליים

- כך חזר איתי רפפורט מסיקור הפיגוע הקטלני בבית שאן. הוא היה הראשון ששמע ממצנע על כוונתו להיות ראש ממשלה, הראשון שפירסם קלטת שתיעדה אונס ועמד בגבורה בחקירה משטרתית בלי להסגיר את המקור. דיוקנו של כתב צעיר בערוץ הראשון המתבגר

בגל של "כולם קונים את כולם", השוטף את התקשורת האלקטרונית, איתי רפפורט, 26, צעיר כתבי החדשות של הערוץ הראשון, הוא תופעה. גם אליו פנו בהצעה בעקבות שרשרת הסקופים שלו. "אני לא סתם בערוץ הראשון", הוא מסביר את הסירוב, "אני שם מתוך מחויבות. אצלי זה בדם. וירוס".

רפפורט בתקשורת כמעט מחצית משנותיו. בגיל 13 וחצי ניגש למערכת המקומון "הד הקריות" בקריית ביאליק, לא רחוק מהבית, עם חיבורים שכתב למגירה, וביקש להיות כתב. העורך העיף לעברו מבט בוחן ופרץ בצחוק. כשנרגע, נזכר שכתב שלו חלה ושלח את הילד לטבילת האש שלו, לסקר ישיבה של המועצה המקומית. אחרי אותו סיקור הפך רפפורט לכתב המוניציפלי של אותו מקומון, עבר להיות כתב נוער של "מעריב לנוער" ולפני הגיוס עוד הספיק לשמש כעורך מקומון לבני נוער. פרופיל גבוה מיקם אותו כמפקד צוות בתותחנים בצבא, וכשהשתחרר קלט אותו גבי זוהר בכבלים. בתחילה ככתב פוליטי ופלילי. לפני שלוש שנים וחצי נקרא לערוץ הראשון. "פתאום אני, הכי צעיר, מוצא את עצמי מול ראש המערכת, עמוס כרמלי, הכי ותיק", הוא מספר. "בשבילי הוא כמו אב רוחני. כשאני שומע ממנו מילה טובה על כתבה, זה עושה לי משהו".

שיחה עם רפפורט בדירתו הצנועה הכמעט נזירית בקיבוץ אפק, שם הוא מחלים מתאונת דרכים ("אני מרגיש כמו ארי בסוגר"), מבהירה מה מקור שרשרת הסקופים שלו תוך תקופה קצרה יחסית. "כשאני בעבודה, אני לא מעביר כרטיס", הוא אומר. רפפורט מתרוצץ בין פיגועים, תאונות דרכים, פרשיות פליליות, כתבות איכות סביבה והפגנות מובטלים. "כל פעם שאני יוצא לשטח, אני אומר לעצמי 'אולי הכתבה תתקן, אולי הכתבה תשנה'". כך היה לגבי הסקופ האחרון שלו, שחשף את הזילזול הממושך בנוהלי בטיחות ב"חיפה כימיקלים". "חשיפה כזאת היא בשבילי השליחות האמיתית. כשחזרתי הביתה מהגילוי הזה, מצאתי את עצמי אומר לגיתית, אשתי, 'לפעמים אני לא מבין איך עוד משלמים לי על זה. אני נושם מגיל אפס את האוויר המזוהם של הקריות, וכשאני פותח את החלון, אני רואה את ארובות 'חיפה כימיקלים' והקישון לא רחוק. איכות הסביבה היא אצלי בדם".

רפפורט נאלץ לתבל את גילוייו בסיקור פיגועים ברחבי הצפון, האחרון ביניהם בבית שאן. "מהפיגועים הראשונים הייתי חוזר נסער לגמרי, אבל כמו אצל אחרים גם בי התקהה משהו מאז. כמה אפשר להזדעזע? עוד אוטובוס שרוף, שוב חלקי גופות, ובכל פיגוע זה נעשה יותר נורא. אני חוזר הביתה עם דם על הנעליים והריח הזוועתי שקשה להשתחרר ממנו".

את גיתית, סטודנטית לתיאטרון ולספרות, הוא מסיע לאוניברסיטה בעצמו. לא נותן לה לנסוע באוטובוסים. "אחד הפיגועים הראשונים קרה כשהיא היתה בדרך לקמפוס. אני מדווח מהשטח, מסתובב בין הנפגעים ומעיף מבטים מבוהלים, שלא תהיה חלילה ביניהם. הצופים לא יכלו לדעת מה עבר לי בראש באותו דיווח".

סבו עבד עם רוטנברג בנהריים. אביו מוותיקי חברת החשמל. אמו מורה לאנגלית. רפפורט נולד בקריית ביאליק ולמד במגמה עיונית בתיכון. את גיתית הכיר כשהשתחרר מהצבא וחיפש עבודה. יום עבודה אחד כפועל ייצור במפעל לבדים באפק הספיק לו כדי לומר "תודה ושלום". לפני שהלך משם, אמרה לו האחראית על כוח האדם, "יש לי מישהי שהייתי רוצה להכיר לך". רפפורט לא סירב, וכעבור זמן לא רב גילה שה"שדכנית" היא חותנתו לעתיד. אגב, יום נישואיו היה ב-11 בספטמבר...

בחדרם של גיתית ואיתי הטלוויזיה משמשת על תקן רהיט. הם כמעט אינם צופים בה. רפפורט מעדיף קריאה והאזנה לשירים עבריים. איכשהו הוא גם מספיק ללמוד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה, וגם מרצה בפני בני נוער על תקשורת. את עניין ההצעות שקיבל באחרונה הוא שומר לעצמו. "הערוץ הראשון הוא בית שלא נוטשים בקלות", הוא מצהיר. "כשפנו אלי בהצעות מבחוץ, התהפכה לי הבטן. זה היה מאוד מפתה. אבל לרגע לא חשבתי לעזוב. חדשות הערוץ הראשון הן הטובות בתחומן. אני מאוד גאה להיות חלק מהמערכת הזאת, שיש בה הצוותים הטכניים הכי טובים, ורואה בכך זכות גדולה. אתה יודע מה זה בשבילי לעבוד עם כתב ותיק כמו מוטי עדן, או לצאת לכתבה עם צלם כמו עמנואל אלדמע, שהתחיל בטלוויזיה עוד לפני שנולדתי?".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, הוא מספר, "הייתי הראשון שחשף את כוונת מצנע לרוץ לראשות הממשלה. הייתי במפגש אצלו. דיברנו על איכות הסביבה, והוא סיפר איך אחרי שלושים שנה פתאום רואים דגים בקישון. היה נחמד. קרוב לדלת שאלתי אותו, 'מצנע, אתה רוצה להיות עוד הרבה שנים ראש העיר חיפה?', והוא אמר פתאום, 'החלטתי להיות ראש ממשלה!'. כתב אחר אולי היה טס לפרסם הצהרה כזאת, אבל בתמימותי שאלתי 'זה לפירסום, מה שאתה אומר?' מצנע הינהן. עוד סקופ...".

 

תשע שעות בחדר החקירה

 

רפפורט הוא הכתב הראשון שפירסם קלטת וידאו שתיעדה אונס. הוא סירב להסגיר את המקור, ולא נרתע גם כשזומן לחקירה בת תשע שעות ביחידה הארצית לחקירת פשעים בינלאומיים בפתח תקווה. "לגבי זה דבר קדוש, להעלות על סדר היום הציבורי את האלימות נגד נשים. ככתב עם אוריינטציה חברתית, אני מרגיש מגויס", הוא אומר. "השקט שאתה רואה מהחלון שלי בקיבוץ אפק הוא שקרי. באזור הזה היה מספר מדהים של מקרי רצח בתוך המשפחה, כולל ילדים שנרצחו בידי הוריהם וים של תאונות דרכים. אין פלא שאני נושם לרווחה כשאני נשלח לכתבת תרבות על תיאטרון חיפה".