תקופות משבר הן התקופות בהן נבחנת מנהיגות. בחברה דמוקרטית, ההכרזה על קבלת הכרעתו של הציבור, בוודאי כאשר מדובר בהכרעה חד-משמעית, היא דבר מובן מאליו. אין בה שום דבר הרואי. מבחנה של המנהיגות הוא ביכולת שלה להבין את האמירה שמאחורי הצבעת הציבור, ובנכונותה להפנים את המסר הטבוע בה. הציבור קבע – חלקו בהצבעה וחלקו בהימנעות מהצבעה – שאינו נותן אמון במפלגת העבודה ובגוש השמאל, והוא לא ישנה את דעתו אם לא תיעשה עבודה רצינית ואחראית, שתשכנע אותו.
אחת הבעיות של מחנה השמאל לדורותיו הייתה ועודנה התפיסה המתנשאת כאילו כל הפסדיו נעוצים בטעויות הבוחר, בעניינים טכניים ובירושה שהותיר השלטון הקודם, ולא, חלילה, במעשיו שלו או בערכים שהוא מייצג. כך גם הפעם היו במפלגת העבודה ובמרצ מי שהסבירו את ההפסד כתגובה לישיבתה של העבודה בממשלת האחדות, כתגובה להתחייבות שלא להצטרף שוב לממשלת אחדות, כתגובה היסטרית לאיום הטרור. שום מילה על אידיאולוגיה – הרי ברור שהציבור לא הכריע על בסיס ענייני.
הציבור לא מאס בשמאל בגלל הישיבה בממשלת האחדות. מרצ הייתה מפלגת אופוזיציה מובהקת, שחבריה הביעו עמדות נחרצות נגד שרון וממשלתו, ובד בבד ביצעו עבודת חקיקה חברתית מרשימה, ובכל זאת היא איבדה שליש מכוחה. המכה שניחתה על השמאל לא הבחינה בין מי שישב בממשלה לבין מי שהתנגד לה.
יש במפלגת העבודה לא מעט בכירים, שמשוכנעים כי נכונותם להכות על חטאיו של אהוד ברק הופכת אותם להפך ממנו – כלומר, לפופולריים. זו הסיבה שהקדנציה בה כיהן ברק כראש ממשלה הוצנעה (שלא לומר נמחקה) במהלך הקמפיין, למרות שהיו בה הישגים לא-מבוטלים, שרבים מתומכי העבודה זוכרים עד היום, כמו הכלכלה הפורחת של שנת 2000 והוצאת הבנים מלבנון. יש לזכור שברק זכה בבחירות 2001 בתמיכתם של כמיליון אזרחים, למרות הפופולריות הירודה שלו ולמרות החרם של אזרחי ישראל הערבים, בעוד שבבחירות האחרונות הצביעו למפלגת העבודה ולמרצ ביחד פחות מ-600,000 בוחרים. לאור הנתונים האלה הייתי מציעה לחבריי לשקול מחדש את הסיבות להיעדר האמון של הציבור במפלגת העבודה ובשמאל, ולא להמשיך ולהטיל את האשמה על העבר.
עמדה לא אחראית
הסכמי אוסלו ניצבים בלב המחלוקת בין השמאל לימין, אולם יש לזכור שההסכמים הללו לא קוימו מעולם – לא על-ידי ישראל ולא על-ידי הפלסטינים, וזו ההוכחה לכך שהם אינם מציאותיים. ההנחה הבסיסית, שהובילה לרעיון של הסכמי ביניים מדורגים, הייתה שהתקדמות בתהליך השלום תוביל להתקרבות בין העמים, ולכן תאפשר לאחר זמן מה להגיע אל נושאי הליבה של הסכסוך. במציאות, את תהליך השלום ליווה לאורך כל הדרך טרור רצחני, שעשה בדיוק את ההפך – הגביר את האיבה בין העמים, והפך כל שלב למוקד התנגשות פנימית בתוך החברה הישראלית. לא מדובר בהיסטריה או בחוסר רציונליות של הציבור, אלא בהכרה בכך שאוסלו, למרות הרצון הטוב, כשל. הדבקות של נציגי השמאל בהסכם שכשל היא שהפכה אותם ללא רלוונטיים, ממש כמו ערפאת.
מפלגת העבודה הצהירה, שלמרות הסלידה מהתנהגותו של ערפאת, מצנע יהיה מוכן לדון עמו מהנקודה שבה הפסיק ברק את המו"מ. במקביל, היא הכריזה שעם שרון, ראש הממשלה הפופולרי ביותר מאז קום המדינה, לא תשב בממשלה בשום תנאי. הרושם שקיבל הציבור מהצהרות אלה הוא שבעיני העבודה ראש הממשלה פסול, ואילו ערפאת לגיטימי. הניסיון לחזר אחרי השמאל גרם למפלגה להציג עמדה לא ממלכתית ולא אחראית, שגם אנשי שמאל מובהקים חשו שלא בנוח אתה.
אם השמאל הישראלי רוצה לשוב ביום מן הימים לשלטון, על מנהיגיו להפסיק לעצום עיניים, ולהתחיל לבקר את מעשיהם ועמדותיהם, ולא להמשיך לחפש תירוצים בעוולות שעשו אחרים. כוחה של מפלגת העבודה בעבר היה בכך שבצד מחויבותה לשלום, היא שמרה על עמדות ממלכתיות ומרכזיות, שאפשרו לה לפנות גם למי שאינם מגדירים את עצמם שמאל מובהק. הסכמי אוסלו קרסו בגלל חוסר היכולת של הרשות הפלסטינית להתחייב להם, ולא בגלל שברק הציע מעט מדי, מהר מדי או בגלל שלא היה נחמד לערפאת. עד שהשמאל לא יכיר בזה, וימשיך להעדיף את גרסאותיו של ערפאת על פני הגרסאות של מנהיגי ישראל, הציבור לא ייתן בו אמון.
אין צורך להקים ועדת חקירה לבדיקת הכישלון בבחירות, כפי שהחליטה סיעת העבודה לעשות – כל מה שצריך זה להקשיב למה שהציבור אמר לנו באופן חד-משמעי.