ביקורת ספר: מה באמת רוצות נשים

אריקה ג'ונג, ממציאת הזיון המרוכסן, עכשיו כבר מבוגרת ומפוכחת ואחרי מתיחת פנים, מסכמת את עידן הבלגן של הנשים

נתחיל בבלגן קטן. אריקה ג'ונג' כינסה את הגיגיה בספר, שקרוי "מה רוצות הנשים? לחם, ורדים, מין, כוח". השאלה, בניסוחים שונים, מיוחסת לאבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד. התשובה שלו, בוינה של ראשית המאה, היתה – "זו אניגמה". ועכשיו לתשובה של ג'ונג: לחם וורדים – לקוחים היישר מהמנון הסופרז'טיות, נשים שלחמו למען זכות בחירה לנשים. מין וכוח לא מצויים בהמנון, זו תוספת של ג'ונג, מתוך של מהפכת הסיקסטיז והמהפכה הפמיניסטית. מה שחשוב כאן הוא, להתבונן בסדר הנכון של הדברים. במהדורה האמריקנית המקורית של ספרה, כותרת המשנה היא אכן "לחם, ורדים, מין, כוח", ואי אפשר שלא לתהות על סדרי העדיפויות. אלא שבמעבר לעברית (אירית מילר תרגמה, הוצאת "זמורה ביתן") הסדר השתנה. על גבי הכריכה זה "כוח, מין, לחם, ורדים". תודו שמייד מתקבלת תמונה שונה לגמרי של רצונות הנשים באנגלית ובעברית, ואין שום הסבר לשינוי שחל בתרגום, מה גם שבגוף הספר – מיד בעמוד הראשון שבו חוזרים על השם – הסדר חוזר על כנו. לחם, ורדים, מין, כוח.

מאז "פחד גבהים" אני נוטה חיבה מסוימת למפעלותיה הספרותיים של ג'ונג, למרות שהיא יוצרת בינונית למדי. אני לא יכולה לשכוח לה את הפריצה הגדולה של "פחד גבהים", ששיחררה, עבור מליוני קוראות ולפחות כמה אלפי כותבות, את חרצובות הלשון הנשית – כשזו עסקה בגוף האישה, במיניותה, בהודאה המפורשת שלה בצורך במיניות מלאת עליצות ונטולת חרדות. ומאז הספר הזה אני מצרה על התרגום האומלל של שמו לעברית. "FEAR OF FLYING הוא פחד מתעופה, לא מגבהים. בשם הספר מקופלת ההנחה שאנחנו רוצות, יודעות ויכולות לעוף.

אבל מה זה "אנחנו" על פי אריקה ג'ונג, בספר הנוכחי, שראה אור ב – 1998 ומקצת העניינים שבו כבר התיישנו? מיהן הנשים שרוצות את מה שהן רוצות? רשימה אחת מוקדשת ליחסים המורכבים בין ג'ונג לאמה ובין ג'ונג לבתה. האבחנה שגידול בנות הוא מלאכה מיאשת (גם גידול אימהות, בעצם), איננה הברקה פראית של ג'ונג, אבל תמיד נעים לקרוא רשימה חמימה ורכה שלה. פרק נוסף עוסק בהילארי קלינטון, בנסיון לשרטט את דמותה של הגברת הראשונה כמי ששמה על שולחן הדיונים את מרכיביו השונים של מוסד הנישואין הנשיאותי, וכך עזרה לאמריקה להתבגר. נו טוב. ציטוט: "אני רוצה לומר: בראבו, הילארי. את הגלגול המודרני של מיס חירות. תודה לך על שספגת את חצי גורלנו המחריד: בזכותך יום אחד – כמו בריטניה, אירלנד, הודו וישראל – תצליח אפילו ארצות הברית הנחשלת לבחור לה אישה למנהיגה". אוי, כמה שאני אוהבת את ג'ונג כשהיא לא נותנת לעובדות לקלקל לה משפט מלא פאתוס. מרגרט תאצ'ר השאירה אחריה בריטניה מוכת אבטלה, מלקקת פצעים מיותרים ממלחמת פוקלנד. הודו של אינדירה גאנדי היתה מדינת-משטרה שבה נרקבו עשרות אלפי עצירים פוליטיים. נעזוב רגע את אירלנד, אבל ישראל? גולדה מאיר? זה מה שג'ונג מאחלת לאמריקה כמופת של נאורות?

 

"אנחנו", מתברר, זה גם הנסיכה דיאנה. שרטוט מהיר של חייה ומותה של אגדה, וג'ונג מסכמת, הפעם בפכחון ובחן: "בואו נודה באמת: הטרגדיה האמיתית של דיאנה היתה, לו האריכה ימים אחרי יופיה ונאלצה להסתמך רק על מעשים טובים….מיחזור השיר "נר ברוח", שנכתב על מרילין מונרו אמור להזכיר לנו שהאיקונין חזק מן האדם. נזקקנו לאיקונין מת, קיבלנו איקונין מת. אין כמו נסיכה מתה כדי למכור עיתונים".

היא גם יודעת להצחיק ולהתוודות. היא מתארת את חווית ניתוח מתיחת הפנים שלה, את הפנטזיות שלה אודות הגבר המושלם, את התאהבויותיה באיטליה ובגברים באיטליה. בין לבין פזורות רשימות חכמות על ג'יין אייר של שרלוט ברונטה, על המועקה בעידן הגל השני של הפמיניזם – יש מה לקרוא. במיוחד רשימה על לוליטה, הספר והסרט, וגלגולי הצביעות האמריקנית.

אני לא בטוחה שלמדתי המון על רצונותיהן של נשים, אבל נראה לי שהספר הזה הוא מתנה בכלל לא רעה לגברים תבוניים. במיוחד אלה שאנחנו נותנות בהם מבט חצי מחויך, חצי מיואש, והם לא מבינים ואומרים, תיכנסי כבר לאוטו, וניסע.