אני לא מתכוון לאכול דגים בזמן הקרוב. גם לא שרימפס, קלמארי, וכל יתר שרצי הים החביבים עלי. ולא כי אני לא רוצה, או חס וחלילה צרה עיני בפרנסתם של דייגי ארצנו. אני פשוט מפחד.
חברים, אם ננמיך לרגע את השפה, אנחנו מחרבנים את עצמנו לדעת. כל מי שצפה במראה המבעית של מיליוני קובים דרעק זורמים לחוף הים של גוש דן, ונשאר אדיש, הוא אחד מהשניים – אדיש כרונית או מתאבד. אני לא רוצה לאכול דגים ששחו במקום הזה, אני לא רוצה שאף ילד ישחה שם – ואני לא רוצה שזה יימשך.
מה שמדהים בכל הסיפור הוא שהיחס הציבורי לנושא הוא כמו לנפלאות מזג האוויר. המצב חרא, הפוליטיקה חרא, אז גם חוף הים חרא, מה לעשות? ואם ננסה לטעון שמדובר בנושא קריטי לא רק לנו אלא בעיקר לצאצאינו, יקפוץ הגנרל התורן ויאנפף בארשת צדקנית: "סמל ראשון בניוביץ', יש עכשיו מלחמה עם עיראק. זה לא מה שחשוב!"
אני כופר. אני חושב שמדובר בפשע חמור. הרבה יותר מעוד גנב של 200 שקל, שבלכידתו שמחה המשטרה להתגאות.
כן, פשע כמו שכתוב בספר החוקים. אתם יכולים לקרוא לזה ניסיון הרעלה אם תרצו. אגב, אפשר להמר על היקר לכם שאם איזה ילד פלסטיני היה נתפס שופך שני מיליגרם אקונומיקה בחוף הצוק, היו מחרישות צווחות ה"מגה פיגוע!" את אוזני הצופים בערוצי הטלוויזיה ("אכן מגה, מיקי", היה מאשר יעקב אילון).
ומה במקרה הזה? "זה יתוקן מתישהו", הסבירו ב"איגוד ערים דן לביוב" (ההתחייבות האחרונה היא לשבועיים, נדמה לי. בדקו את השעונים. ובינתיים, החרא זורם). ולמה זה "מתישהו"? עצוב, אבל בגלל שאף אחד לא משלם על הפשע הזה. אם מישהו היה נמצא תחת איום של ישיבה בכלא – היו גדלים באחת סיכויי האסון הזה לבוא אל קיצו. הירוקים בעיריית תל-אביב טוענים שאפשר להחליף את קטע הצינור הבעייתי בתוך 48 שעות. כלומר, אם זה היה חשוב למישהו. אם.
תחום איכות הסביבה בישראל מקוטלג בתודעה הציבורית אי שם בין אוריגמי לפרפומריות באזור המרכז. כן, גם התקשורת אשמה, אבל גם כולנו. אז תפעילו קצת לחץ למען השם. תתקשרו ל"איגוד ערים דן לביוב", תתקשרו למשרד הבריאות, תתקשרו למשטרה, תתקשרו למשרד לאיכות הסביבה – תתקשרו למציל שאתם מכירים. תתקשרו ותגידו שנמאס.
אגב, אולי יש תקווה. ב"הארץ" פורסם כי בית המשפט המחוזי בחיפה גזר קנס של רבע מיליון שקל על בעל עסק שזיהם נחלים באזור קריית-אתא. האיש, אגב, הוא תושב עיבלין ושמו חאתם עראף – אבל ודאי שלכך אין קשר לפעולה המשפטית החריפה והמוצלחת נגדו.
ועד שהביוב ישוב לזרום לאגני הניקוז ההולמים אותו – אנחנו בבריכה.