יפה, ברוך השם

לפני שנתיים השאירה שנדי סמדר מאחוריה אבא ואחים בכפר חב"ד ואת העולם החרדי, שבו גדלה והתחנכה, ועברה לחיות עם אמה החילונית, אותה לא ראתה שש שנים. בשבוע שעבר כיכבה בתוכניתו של דודו טופז. "כל מה שקרה וכל מה שיקרה הוא לטובה", אומרת היפהפייה בת ה-17, שרוצה לכבוש את עולם הדוגמנות

שנדי סמדר, תלמידת תיכון בת 17 מרמת גן, זכתה לפני כשבוע במקום השני בתחרות "נערת פילפל", שנערכה בתוכניתו של דודו טופז. שנדי גבוהה ורזה, עם גוף נאה ופנים מתוקות, מתהדרת בפירסינג אופנתי בטבור ומושכת תשומת לב רבה בכל מקום שאליו היא נכנסת, כשהיא לבושה במכנסיים נמוכים וחולצת בטן חושפנית. לא פלא שאחרי התחרות מיהר עופר רפאלי מסוכנות הדוגמניות "קארין מודלס" להחתים אותה על חוזה ולשלוח אותה לאודישנים נבחרים. גם הוא עמד על הפוטנציאל הגלום בנערה שניחנה במראה הלטיני האהוד לאחרונה על עולם האופנה, מעין שילוב בין סנדי בר לנטלי עטיה.

שנדי גרה עם אמה, תמי, עם חברה לחיים של האם, דורון, ועם אחות הצעירה ממנה בשנתיים בבית דירות נאה ברמת גן. היא לומדת במגמה לאמנות, מחוברת לסלולרי וגם לחבר שלה, בן 22. לכאורה, עוד נערה ישראלית יפה עם סיכוי לזהור בשמי הדוגמנות, אבל רק לכאורה - כי סיפור החיים שלה יכול לשמש בקלות בסיס לסרט סוחט דמעות. "היא עוד תכתוב ספר על החיים שלה", אומרת האמא המפרגנת.

כשרואים ושומעים אותה, קשה להאמין שהיפהפייה הצעירה נולדה וגדלה בכפר חב"ד ועד לפני שנתיים ניהלה אורח חיים חרדי. שמה האמיתי הוא שיינה (יפה, באידיש), והיא נולדה לזוג תל אביבי צעיר, שהגיע לבילוי של שבת בכפר חב"ד ונשבה בקסמי הדת. השניים הפכו לדתיים והולידו ארבעה ילדים, שנשאו שמות יהודיים גלותיים למהדרין. שיינה נקראה על שם סבתה המנוחה.

אחרי עשר שנות נישואין החליטה האם לחזור לאורח חייה החילוני, ולקחה איתה את שתי הבנות. שיינה-שנדי היתה בסוף כיתה ב', ואחרי חצי שנה עם אמה החילונית היא ביקשה לחזור לחיות עם אביה ואחיה בכפר חב"ד. מאוחר יותר הצטרפה גם האחות הקטנה. הקשר עם האם, מכורח הנסיבות, נותק לגמרי.

"גדלתי כילדה חרדית", מספרת שנדי, "עם כל אורח החיים המתבקש מכך, כמו לקום בבוקר לבית הספר, להתפלל, לשחק עם הבנות, לטייל בשבת בכפר. החיים שלי היו בתוך הכפר ולא שום דבר מחוצה לו. אבא שלי גידל אותנו, ובשבילי הוא היה כמו אמא ואבא, דיבר איתי על הכל. לא הייתי בקשר עם אמא שלי, כי זה היה בלתי אפשרי בסיטואציה שנקלענו אליה. לא ראיתי אותה שש שנים, למרות שהיא התעדכנה דרך המורים שלנו בבית הספר בכל מה שקשור אלינו.

"הייתי מנותקת לגמרי מהעולם החילוני עד שלב מאוחר, אבל כשאבא שלי פתח חנות בתל אביב, הייתי באה לעזור לו לפעמים. ראיתי את כל החופש מסביב, בחורות עם חולצות בטן, ושאלתי את עצמי למה שאני לא אחיה ככה. יום אחד, בעקבות מריבה בבית, החלטתי שאני הולכת, כי אני לא מסוגלת לחיות באורח חיים שלא מתאים לי. הרגשתי שאני רוצה את החופש שלי, לחיות עם אמא שלי שכל כך חסרה לי. באחד מימי ההולדת אמא שלחה לי מתנה, שרשרת מזהב עם חמסה, וצירפה את מספר הטלפון שלה. שמרתי את הפתק למקרה שיום אחד ארצה להשתמש בו, והיום הזה הגיע. ארזתי תיק עם כמה חולצות, חצאיות ולבנים, אמרתי לאחותי שתגיד בבית שאני אצל אמא ושלא ידאגו לי, והתקשרתי אליה מטלפון ציבורי. אמרתי לה: 'אמא, בואי לקחת אותי', וזה אחרי שנים שלא דיברתי איתה ואפילו לא זכרתי איך היא נראית ואיפה היא גרה. לא אשכח את המשפט הראשון שאמא אמרה לי כשראתה אותי: 'איזה ילדה יפה יש לי!'. אחרי כמה ימים אחותי הקטנה החליטה לבוא בעקבותי. זה היה ברור, אנחנו מאוד קשורות אחת לשנייה".

בשלב זה של הראיון לא מתאפקת תמי ומוחה דמעות. שנדי השאירה מאחור אב חרדי, אח תלמיד ישיבה שנחשב לעילוי, אח תלמיד תיכון ואת עולמה הקודם. "אני זוכרת שמייד רציתי לפרוץ את כל הגבולות, ללבוש מכנסיים וחולצות בטן, אבל אמא אמרה לי 'תירגעי. נעשה את זה בהדרגה' והלכה וקנתה לי חצאית עם שסע וחולצה קצרה. הסתובבתי ככה שבוע ואז אמרתי לה שדי, אני רוצה מכנסיים, איפור, לסדר גבות, בגד ים מינימלי. תוך זמן קצר עברתי שינוי טוטאלי במראה. הלכתי לקוסמטיקאית להוריד שערות וקניתי ביקיני. עשיתי פירסינג בטבור. פתאום הייתי מאושרת".

 

- ואיך השתלבת מבחינה חברתית?

 

"התחלתי ללמוד ב'תיכון חדש' ברמת גן. הגעתי לכיתה ולא ידעתי מה עושים, איך מתנהגים, פתאום אני בכיתה עם בנים ועד אז הרי למדתי רק עם בנות. אבל למדתי מהר. השתלבתי טוב. כנראה שהתשוקה לחילוניות היתה כל כך חזקה, שהכל הלך לי בקלות. זה משהו שמאוד רציתי".

 

- איך התגברת על פערים תרבותיים?

 

"עד היום אני אומרת 'לגימה' במקום 'שלוק', ויש לי בעיה לכתוב ברכות ליום הולדת. גדלתי על ברכות בנוסח 'תזכי למצוות ולמעשים טובים', אז אמא עוזרת לי לכתוב ברכות".

 

- ואיך הגעת לדוגמנות?

 

"אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לעשות בוק, אז הלכנו לצלם דני מילר. כששמעתי על תחרות 'נערת פילפל', החלטתי ללכת לאודישנים. היו שם המון בנות, ביקשו ממני לדבר מול מצלמה, צילמו אותי בבגד ים ואמרו לי שיתקשרו אלי. באודישן ל'ראשון בבידור' שאלו אותי מה הדבר הכי מטורף שהייתי מוכנה לעשות. אמרתי שהייתי מציירת את דודו טופז בבגד ים. מאוחר יותר הודיעו לי שאני בין עשר הבנות שיצטלמו לתוכנית".

 

- איך מתמודדת ילדה, שעד לפני שנתיים לא ידעה בכלל מי זה דודו טופז, עם הופעה בתוכנית ועם החשיפה הטלוויזיונית?

 

"החלום שלי היה להפוך מילדה קטנה, שגדלה במקום סגור, למישהי שמככבת באירועים גדולים. התייחסו אלינו מאוד יפה במהלך הצילומים, ולמרות שבהתחלה התביישתי, זרמתי עם העניין".

 

- ומה הלאה?

 

"ההשתתפות בתוכנית נתנה לי המון חשיפה מקצועית, ואני רצה לאודישנים. החיים שלי השתנו מקצה לקצה וזהו, עכשיו אני מתחילה לעבוד".

שנדי מנהלת אורח חיים חילוני לגמרי ועם זאת מוסיפה: "לקחתי את הדברים הטובים מהדת, עולם ערכים שיישאר איתי לכל החיים. אלה השורשים שלי".

 

- את מודעת לעובדה שמדובר בעולם תחרותי, עם כללי התנהגות המנוגדים לגמרי לאותם ערכים שגדלת עליהם?

 

"אמא שלי הסבירה לי מצוין איך מתנהל העולם הזה, ואני מתכוונת להישאר אותו בן אדם ולא להיכנס לכל מיני תככים מלוכלכים. אני מאמינה שכל עכבה לטובה, כל מה שקורה הוא לטובה וכל מה שיקרה הוא לטובה. אני מתכוונת להשתלב בעולם הזה ולהגיע הכי גבוה שאפשר".