החופשה השנתית של שפילברג

"תפוס אותי אם תוכל" הוא סרט מתוק, רק למה שפילברג צריך להתעסק בזוטות? שחר מגן תוהה

כבר הרבה זמן ששפילברג לא נהנה כל-כך. ולא רק הוא, אלא גם העם האמריקני כולו: לא אינטליגנציה מלאכותית, לא עתיד אפל, לא רצח ממוחשב ולא אסונות. אמריקה רוצה עבר - מתוק, מסוכר, ואם אפשר אז שיהיה בצבע תות-בננה. כי ככה הם מעדיפים את שפילברג שלהם, בטעם אינדיאנה ג'ונס, ולכן גם פיצו אותו כמו שצריך – "תפוס אותי אם תוכל", שהוא הכי קרוב לארכיאולוג המטורזן מכל דבר אחר שהוא ביים בשנים האחרונות - גרף כבר 152 מיליון דולר, לעומת שני סרטיו האחרונים, שלקחו 78 מיליון דולר ("אינטליגנציה מלאכותית") ו-132 מיליון דולר ("דו"ח מיוחד"). וכל זאת למרות ששני האחרים היו ענקיים מסוגם, מסקרנים, מאתגרים, ואילו פה, עוד סרט על חתול ועכבר (נכון, עכבר יפה), שגם שפילברג עצמו מודה ואומר שראה בו בעיקר "התרעננות". כן, ככה האיש הזה יוצא לחופש. פה גם נמצא כוחו - במעבר מ"פארק היורה" ל"רשימת שינדלר", מ"דו"ח מיוחד" ל"תפוס אותי אם תוכל". הרגע שבין לבין, ה"חופשה" שלו, שעה שהוא מחליף צבעים ושם את האצבע על הדבר הבא. על הסרטים עצמם אפשר להתווכח.

בכל סרט של שפילברג מצורפת חידה: מה הדליק את הבמאי שיכול לעשות מה שבא לו ומתי שבא לו? מה עניין אותו הפעם, ולמה הוא מאמין שהקהל יבוא גם יבוא בהמוניו? כמו תמיד הוא נע במהירות, כגיבור הסרט הנוכחי, כדי לתפוס את המחשבות שלנו, הרבה לפני שאנחנו יודעים מה אנו באמת רוצים. הוא לא ממציאן, חלילה, לא שטפן מוח, השם ישמור, אלא תפסן. לא פחות ולא יותר, אבל זריז כשד, מיומן ומקסים נורא. הפעם, מתברר, הקהל על פי שפילברג שבע מאפקטים, עתידנות, אנשים עפים וכל זה. ובאמת, הוא קלע כמו ענק, כי העם רוצה שינוי.

 

"טיטאניק" כפול 400

 

"תפוס אותי אם תוכל" הוא סיפורו של הנוכל המקסים פרנק אביגנייל - המגולם בחן רב על ידי ליאונרדו דיקפריו - אשר זייף, הונה וגרף 2.5 מיליון דולר, עוד לפני שהגיע לגיל 21, והטריף את האף.בי.איי בשנות השישים המתוקות. בין לבין, כדי שיאמינו לו שהוא בחור רציני, הוא התחזה למורה, לטייס, לרופא ולעורך דין, פיזר המחאות על ימין ועל שמאל, כשבעקבותיו נוגס כל העת לא אחר מאשר טום הנקס, איש אף.בי.איי אפור ואומלל.

שפילברג, מתחסד עם תעודות, לא מעביר ביקורת על המעשה האנטי-אמריקני הזה, ובעצם הופך אותו לגיבור למהדרין, למרות שבניגוד לד"ר ג'ונס בשעתו, אביגנייל הוא, בסופו של דבר, פושטק. עברייני צעצוע כאלה לא צצו אתמול: "גיבור בזכות עצמו" עם מתיה קסוביץ', "קיד וקאסידי" עם רוברט רדפורד ופול ניומן, ו"הכשרון של מר ריפלי" של אנטוני מינגלה היו שם כבר, אבל הפעם יש לנו גם את שפילברג וגם את דיקפריו והנקס, שמתרוצצים (140 סטים ב-56 יום זוהי ללא ספק התרוצצות) בסרט, שהתימניה שמחה חדד (טל פרידמן) היתה קולעת בול לו היתה אומרת עליו "איזה חמוד".

ההחלטה של דיקפריו, שפיזר הבטחות בתחילת הקריירה שיש פה בחור עם אופי ("מה עובר על גילברט" זיכה אותו אז במועמדות לאוסקר), לכבוש את העולם עם "טיטאניק" לפני שש שנים, התגלתה כבעייתית. כשמישהי - גם אם זה ביפן - צופה 400 פעם בסרט שאורכו למעלה משלוש שעות (זהו השיא הרשמי, ממש כך), נראה לי שכדאי להודיע ליוסטון שגם פה יש בעיה. הילד השיג את כל מה שאפשר לבקש בזכות אף קטן אחד, כולל חולת נפש מלוכסנת וחמה, וגדל למימדים כאלה שאף סרט לא התאים למידותיו. לא במקרה לקח זמן למלך העולם דאז לחזור עם "החוף", שהיה, כזכור, בושה, ואפילו "כנופיות ניו-יורק", מופתי ככל שיהיה, אינו מוציא ממנו את היופי הגלום בו (נו, טוב, נראה אתכם מול דניאל דיי לואיס). דווקא "תפוס אותי אם תוכל" הקליל, הקטן, צימוק קולנועי בעליל, שאף אחד לא יזכור עוד חודש, מתגלה כתפור למידותיו, כזה שמחזיר אותו לפרופורציות הנכונות, ומוציא ממנו את מה שהוא: ילד יפה.

 

ד"ש מפרד אסטר

 

והתודות לשפילברג, שהזיע הרבה כדי שהכל יהיה נורא יפה. הפעם, כאמור, נזרקו האפקטים לפח, ושפילברג מתגלה כפטישיסט לא קטן, שנכנס חזק בעיצוב, בלוק או איך שתקראו לזה, כדי שהכל יהיה יפה, הכי יפה, כמה שיותר יפה. ואכן, הסרט עושה בית-ספר למעצבי העל של הפייס, תחילה עם כותרות הפתיחה, ש"הפנתר הוורוד" פראייר לעומתן, אחר עם חידון טלוויזיוני משנות השישים, כולל השטיקים המתבקשים, ובהמשך, בכל סצינה וסצינה, כשהתסרוקת, הגרביון, הכפתור או הסיכה נמצאים במקומם, מזמרים ממש, כמו מדובר היה בהפקה הוליוודית משובחת מהעבר, עד שנדמה שעוד רגע פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס יבקשו למסור ד"ש - תחושה שמחריפה במיוחד כשעולה השיר Come Fly With Me של פרנק סינטרה בסצנה מקסימה אחת.

העיצוב הנפלא הזה, סוכריה קופצת ענקית, חולש על הסרט כולו, כדי שנדע ונרגיש שפעם היה נהדר: הפושעים היו פושעים, השוטרים היו שוטרים, והחיים היו חיים. לפני וייטנאם, לפני ה-11 בספטמבר והרבה לפני בוש, הראשון והשני. או אז אפשר היה לטוס בלי לפחד, ולגנוב מהמדינה כמו שצריך. נדרש עולם יפה, כזה שלא נועלים בו דלתות, כדי שנוכל מקסים כל-כך יוכל להתקיים בו בכבוד.

אבל מה שעושה טוב לדיקפריו, ומוציא אותו חטוב ומדויק מאי פעם, לא מיטיב בהכרח עם שפילברג, שתפח עם השנים. המידות הצרות של הסרט מטשטשות מעט את הילת הכוכב הבלתי אפשרית של הראשון, אך מעוררות תמיהה אצל האחרון. כי קרדיט על סטיילינג, למרות הכל, לא אמור לגרד לו את הציפורן. האיש הרי מתכנן להמציא עולם חדש - חמור ושמרני מקודמו - ולנסח ז'אנרים קולנועיים חדשים (כי בקיימים הוא כבר מומחה) - לכן אגב "אינטליגנציה מלאכותית" לא ענה על אף ציפייה ונכשל כיאה לסרט מעורבב מדי, וגם "דו"ח מיוחד" היה הרבה דברים ביחד, אבל לא משהו שראינו קודם לכן. "תפוס אותי אם תוכל" הוא סרט מתוק באמת, מילקי (בסדר, עם מקופלת), אבל שפילברג הוא גדול, גדול מדי, בשביל להתעסק בזוטות.