עשרת הגדולים של קוב

עם צאת אלבום הבכורה שלו, "הזמן מזיע", שכוללת את גרסת הכיסוי ל"אבאניבי", בוחר קוב את עשרת האלבומים שהיה לוקח איתו אל הנצח. מהסטונס ועד גראנדדי

סוגיה קשה ביותר. ניגשתי, מיששתי וחששתי, והכל בהדרת כבוד. וכמובן שקצת רימיתי במספרים אבל הכל לטובת המוזיקה ואמנות (בלה-בלה-בלה). הסדר כמובן לא מחייב, אבל כל האמנים המצוינים בהחלט השפיעו וישפיעו על היצירה שלי.

 

1. Yo La Tengo – I Can Hear The Heart Beating As One

 

שלישיה מניו ג'רזי שפועלת כבר קרוב ל-20 שנה והוציאה אינספור אלבומים משובחים באמת. מעין שילוב רגוע של "סוניק יות'", "הוולוט אנדרגרואנד" ומוזיקת קאנטרי. מומלץ לשים יד על אלבומם האחרון "And Then Nothing Turned Itself Inside” Out", ואלבום נוסף, "Fakebook", שמוגדש לגירסאות כיסוי של שירי שנות ה-50 וה-60.

 

2. The Rolling Stones – Exile On Main Street

 

האבות המייסדים שלי ושל הרוקנרול בכלל. לדעתי, הלהקה החשובה בהיסטוריה. הסטונס הם לא איזה חבורת מלוקקים מליברפול שפונה לקהל עקרות בית. להקה עם מוח, ביצים ובטן. קית' ריצ'ארד ומיק ג'אגר הם מבחינתי הדבר הכי קרוב לאלוהים חיים. אלבום מעולה אחד מיני רבים, כאשר הוויכוח על האלבום הטוב ביותר שלהם ימשיך להטריד את מנוחתי ושנתי (!).

 

3. Neil Young – After The Gold Rush

 

עוד אבא. ניל יאנג מצליח להעביר לי בפשטות אמת ורגשות. אמן גדול שהכדור זכה לקיומו. קשה לבחור אלבום אחד שלו שבולט מעל היתר (גם "Sleeps With Angels" הוא תקליט הכרחי), ועדיין, אני, משום מה, הכי מתחבר דווקא לאלבום הזה.

 

4. Ian Brown – Music Of The Spheres

 

הסולן של הסטון רוזס, שגם עליהם לא הייתי מוותר, בקריירת סולו מנצחת. אלבום מופלא מכל הבחינות – הפקה, סאונד, עיבודים ותוכן. גיטרות אקוסטיות פוגשות אלקטרוניקה ומנתרות מפי הסולן הכי קול בעסק.

 

5. ברי סחרוף – "סימנים של חולשה" / רמי פורטיס - "פלונטר"

 

היוצרים שהכי השפיעו עלי במוזיקה הישראלית. שניהם יחודיים ומוכשרים בטירוף, ועושים דברים חפים משיקולי מסחרה. בחרתי דווקא בשני אלבומי הסולו שמדגישים את האישיות של כל אחד מהם, כש"סימנים של חולשה" הוא, לטעמי, האלבום הישראלי הטוב ביותר אי פעם, ו"פלונטר" הוא האלבום הכי טרי חי ובועט שיצא פה.

 

6. The Flaming Lips – The Soft Bulletin

 

אלבום חזק ביותר של הרכב חזק ביותר. רוק בשילוב פופ מלודי קורע לב על רקע טקסטים רבי וחסרי משמעות בו זמנית, מבית היוצר של המפיק דייב פרידמן, ומהמשפוחה האמריקנית של הפוסט-רוק. פשוט מרגש. ואותם הדברים יפים גם לגבי אלבומם האחרון, "יושימי ומלחמתה ברובוטים הוורודים".

 

7. Prince – Purple Rain

 

היורש המשוכלל של ג'ימי הנדריקס. יתכן ומדובר באלבום הטוב ביותר אי פעם (יתכן). אני הספקתי לקנות את כל האלבומים של פרינס שיצאו בשנות השמונים וזאת כמובן בחצר בפיקדילי ובמחיר מוזל. חובה לכל מי שמכבד את עצמו (לא פחות).

 

8. Weezer

 

ובזאת אני מתכוון לשני האלבומים (הכחול והירוק מלאנז'), שנושאים את שם להקת הגיטרות בהנהגת ריוורס קואמו. שניהם בהפקה גאונית בפשטותה של ריק אוקייזק מלהקת "המכוניות". פאנק-רוק עם שמחה אמיתית של גיטרות והרבה בשר. חשוב ביותר לשיפור מצב הרוח.

 

9. Missy Elliot – Supa Dupa Fly

 

משוגעת זאת. אלבום של כיף וג'נן, שלא מפחד לעשות דברים שונים ולא קונבציונליים (נכון לאז ואף היום). הפריצה הגדולה של הצמד מיסי וטימברלנד, שבעצם אחראים למהפכה השניה (או השלישית) בהיפ-הופ. תמיד מצליחים להביא את מיסי לשיאים חדשים. איזי איזי אה...

 

10. Grandaddy – The Sophtware Slump

 

לסיום, אלבום מופתי ומרגש באמת, כאשר גם אלבום הבכורה של להקת גראנדדי שווה האזנה. האלבום מתמודד באופן פסיכדלי עם סוגיית המחשב והאדם המודרני, או האדם והמחשב המודרני. לטעמי, בצורה מוצלחת יותר מ"או.קיי קומפיוטר".

 

לפרטים על קוב, לחצו על "איך אומרים קוב בשפת הבי"ת", תחת כתבות נוספות. למטה, מימין.